תלונה נגד בית חולים כפר שאול: ניצולת שואה נכה נקשרה בניגוד לחוק

תלונה: ניצולת שואה נכה נקשרה בניגוד לחוק , רן רזניק, ישראל היום ,  23.05.2018

למרות הנחיה מפורשת האוסרת על קשירת מטופלים אלא ב"מקרה חירום קיצוני", קשישה עיוורת נקשרה למשך שעתיים • ביה"ח: "היה צורך דחוף במתן נוזלים"

 

בית חולים כפר שאול

אישה בת 77, ניצולת שואה ועיוורת הנמצאת על כיסא גלגלים, נקשרה למשך שעתיים בחדר הקשירות, וכן אושפזה למשך שעתיים בחדר הבידוד במחלקה הפסיכו־גריאטרית הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי "כפר שאול" בירושלים. כך עולה מתלונה חמורה של האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, אשר הועברה לפני שבוע לבכירי משרד הבריאות ולמנהל בית החולים ד"ר גדי לובין.
הקשירה והבידוד של החולה שנמצאת באשפוז כפוי נעשו לפני כשבועיים, ועל פי התלונה הדבר נעשה באופן המנוגד לחוק ולהוראות משרד הבריאות, וזאת תוך "פגיעה חמורה בכבודה וללא כל הצדקה. מדובר בהפרה חמורה של זכויותיה של המטופלת ובפגיעה חמורה בכבודה ובגופה". על התלונה חתום עו"ד דניאל רז, הממונה הארצי על האשפוז הכפוי באגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים.
המטופלת היא אלמנה ללא ילדים, ובתחילת החודש השנה אושפזה בכפייה בבית החולים "כפר שאול" בירושלים, אלא שב־3 במאי סירבה לקבל נוזלים, נכנסה לאי־שקט וניסתה להכות איש צוות. בעקבות זאת היא נקשרה בשלוש גפיים למשך כשעתיים. כמו כן, ב־13 במאי אושפזה בחדר הבידוד בגלל "מסוכנות לזולת ותוקפנות כלפי הצוות הרפואי".

"לא ברור איך האישה מהווה סכנת חיים ממשית" 

כפי שנחשף במאי אשתקד ב"ישראל היום", ועדה מיוחדת במשרד הבריאות קבעה כי קשירה ובידוד אינם טיפול רפואי והם מזיקים מאוד לחולים, ולנוכח זאת המליצה לאסור אותם לחלוטין ולהתיר זאת רק במקרי חירום קיצוניים. בעקבות זאת בתחילת אפריל השנה פרסם מנכ"ל משרד הבריאות הנחיות מחייבות לכל בתי החולים, שלפיהן קשירות ובידודים בבתי החולים הפסיכיאטריים הם "אמצעים קיצוניים שמותר להשתמש בהם רק במקרים חריגים ביותר ולמניעת סכנה פיזית ממשית ומיידית".

ואולם, על פי התלונה, האשפוז והבידוד נעשו "תוך התעלמות משוועת מנסיבות חייה. לא ברור כיצד אישה בת 77, ניצולת שואה, עיוורת הנמצאת על כיסא גלגלים שזה אשפוזה הראשון, יכולה להוות סכנת חיים ממשית. על בית החולים היה לשקול חלופה סבירה, עם פגיעה פחותה בכבודה ובבריאותה של המטופלת".
ד"ר לובין, מנהל "כפר שאול", מסר בתגובה כי "ההנחיה לביצוע הקשירה היתה בגלל הצורך הדחוף במתן נוזלים, ולאחר פרק זמן משמעותי של סירוב תקיף של המטופלת לכל אכילה ושתייה".

תלונה כפר שאול

מודעות פרסומת

התעללות בחוסה בית חולים מעלה הכרמל

מתוך "סדר יום עם קרן נויבך" – 18.03.2018 – "עדי", שם בדוי, נקשרה והוכנסה לבידוד 14 פעמים בפרק זמן של שבועיים, במהלך אשפוז כפוי בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי מעלה הכרמל. באחת הפעמים היא נקשרה ל14 שעות רצופות. ע"פ מסמכים ועדויות שהגיעו לידנו, בשום שלב, עדי לא היתה מסוכנת לעצמה או לאחרים.
‏בין הסיבות לקשירה שצוינו במסמכים שמצוטטים במכתב תלונה של ארגון בזכות למנכ"ל משרד הבריאות: אי שקט, צעקות, סירוב לקחת תרופה, זריקת טלפון, דפיקה על השולחן, התעמתות מילולית עם הצוות וניבול פה וגרימת נזק לרכוש.
‏אין ספק, זה לא פשוט לצוות, זו התמודדות לא קלה, אבל ע"פ מסקנות הוועדה לצמצום הקשירות במערכת הבריאות, מסקנות שאומצו במלואן ע"י משרד הבריאות, הן אינן מצדיקות, בשום שלב קשירה של מטופל. קשירה שהיא פגיעה קשה בגופו, בנפשו ובכבודו של האדם. ‏יותר מזה: השימוש בקשירות הופך את הטיפול למועד לכישלון מראש. הוא מביא לפגיעה אנושה בכבודה, בגופה ובנפשה של עדי, להתנהגות סוערת יותר מצידה, לקשירה נוספת, להתנגדות נוספת וכך, מעגל אינסופי ומיותר שלא יביא מזור לאיש. האם לא הבינו בביה"ח מעלה כרמל שהמטרה אינה לשבור את רוחו של המטופל?

פרקטיקת הקשירות במוסד פסיכיאטרי שער מנשה

דצמבר 2017 – סדר יום עם קרן נויבך – פרופ' אלכסנדר גרינשפון מנהל בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי שער מנשה מנסה להסביר בריאיון לקרן נויבך מדוע אצלו בבית החולים קשירה ובידוד ממושכים הם פרקטיקה מקובלת, בניגוד גמור להנחיות משרד הבריאות, לחוק הבינלאומי ולפרקטיקות המקובלות בעולם.

 

דו"ח החקירה נחשף: המטופלת בשיבא נקשרה 24 יום ברציפות בניגוד לחוק

דו"ח החקירה נחשף: המטופלת בשיבא נקשרה 24 יום ברציפות בניגוד לחוק , רן רזניק , 22.08.2017  , ישראל היום

ממצאים של ועדת בדיקה שהוקמה במשרד הבריאות בעקבות תלונת המשפחה מגלים פרטים מזעזעים ומחרידים על הטיפול בבית החולים שיבא • על פי הדו"ח, המטופלת נקשרה ברציפות בתנאים קשים וללא הסבר או הצדקה • בית החולים: "הלקחים הופקו"

החדר בו נקשרה מטופלת בבית חולים שיבא בניגוד לחוק
החדר בו נקשרה המטופלת במחלקה הפסיכיאטרית בשיבא , כפי שהוא נראה היום // צילום: גדעון מרקוביץ'

24 ימים נקשרה חולה בשתי ידיה ובשתי רגליה באופן המנוגד לחוק הטיפול בחולי הנפש ולחוק זכויות החולה, וכל זאת במחלקה הפסיכיאטרית א' בבית החולים הממשלתי "שיבא" בתל השומר.

המטופלת, בת 28, הושארה קשורה במשך 24 ימים בחדר הקשירות כשהיא עושה את צרכיה על עצמה בטיטול ומתקלחת רק פעם ביומיים. כמו כן, הצוות הרפואי והסיעודי מנע את רוב הביקורים של משפחתה וסירב לאפשר לה לקבל ממתקים מהם ורוב הזמן גם סירב לאפשר לה לעשן (ובכך כפה עליה צעד בלתי חוקי בישראל של גמילה בכפייה מניקוטין) – וכל זאת ללא כל הסבר או הצדקה כלשהם.

עוד התגלה כי רוב הוראות הקשירה חודשו מדי 4 שעות על ידי רופאים זוטרים ומתמחים ללא מעורבות של רופאים בכירים כמתחייב בחוק, ולא היה כל קשר בין מצבה הנפשי והתנהגותה בזמן הקשירה לבין הוראות הרופאים התורנים על המשך הקשירה, וכל זאת בניגוד לחוק. כל זאת קרה בבית החולים הציבורי הגדול, העשיר והמרכזי בארץ.

כך עולה מממצאי החקירה של ועדת בדיקה שחקרה את התלונה של החולה ומשפחתה וממצאיה הוגשו אתמול למשפחה. הדו"ח, שנחשף כאן בראשונה, מעלה ממצאים מזעזעים נוקבים ומחרידים, מהחמורים שהתגלו אי פעם במערכת הפסיכיאטרית בישראל, על הנהלת בית החולים "שיבא", על מנהלי האגף הפסיכיאטרי ב"שיבא" ועל ראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות.

המקרה של המטופלת נחשף החל ממאי 2016 בתוכנית הבוקר הרדיופונית היומית "סדר יום" עם קרן נויבך ברשת ב', כאשר המטופלת כונתה בשם הבדוי "נועה". נויבך ערכה מעקב תקשורתי יומיומי יוצא דופן אחר המקרה, שנחשב לאחת הפרשות הקשות בתולדות מערכת הבריאות בישראל. בעקבות החשיפה הועברה "נועה" (תוך שהיא קשורה אפילו בעודה באמבולנס!) לבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בבאר שבע ושם היא לא נקשרה אפילו לא ליום אחד ושוחררה לביתה לאחר כחודשיים של אשפוז.

בעקבות החשיפה של הפרשה, הורה גם מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב על הקמת ועדה מיוחדת במשרד הבריאות אשר כפי שנחשף במאי ב"ישראל היום", המליצה על איסור קשירות ובידוד חולים בבתי החולים הפסיכיאטריים, אלא רק במקרים חריגים ורק לאחר קבלת אישורים מיוחדים, כולל אישור של בתי המשפט.

על פי דו"ח הוועדה, המטופלת מוכרת כחולת נפש עם אירועים של אלימות ותוקפנות קשים וחמורים מאוד והיא כבר היתה מאושפזת כמה פעמים במוסדות פסיכיאטריים. הוועדה גם ציינה כי הטיפול הרפואי שהיא קיבלה במחלקה היה "הולם, מקובל, זהיר וקפדני", אלא שב־1 במאי, בזמן אשפוזה במחלקה ב"שיבא", התרחש אירוע קשה מאוד שבו היא היכתה אחות במחלקה וגרמה לה חבלות משמעותיות ביותר.

בעקבות זאת היא נקשרה בארבעת גפיה בחדר הקשירה כפי שמתיר החוק, והוועדה קבעה שההגבלה הזו היתה בתחילה מוצדקת וחוקית (על פי החוק, אפשר לקשור חולה ל־4 שעות בהוראות רופא כאשר יש סכנה מיידית לחולה או לסובבים אותו) ונעשתה כפי שהחוק מתיר – לצורך מניעה מיידית של המשך האלימות.

הגבלות בביקורים

ואולם הוועדה מתחה ביקורת נוקבת וחריפה ביותר על המשך הקשירה של החולה במשך 24 יום ברציפות, זמן שיא קיצוני מאוד של קשירה רצופה. הוועדה קבעה כי המשך הוראות הקשירה נעשה בפועל כמעט רק על ידי רופאים מתמחים ותורנים כאשר החולה לרוב לא נבדקה כלל בפועל כמתחייב, ובחלק מהמקרים הוראות הקשירה ניתנו כאשר היא ישנה ולמעשה כלל לא היה קשר בין התנהגותה לבין המשך קשירה.

כמו כן, אף אחד מהרופאים במחלקה לא בדק את החולה לאחר שהותרה מהקשירה כדי לנסות לראות איך היא מתנהגת. הרופאים התעלמו מכך שלא היה כל דיווח על אלימות מצד המטופלת כשהיא הותרה מהקשירה לחצי שעה לצורך אכילה, מקלחת או עישון. נוסף על כך, לא נעשה במחלקה כל ניסיון להשתמש באמצעים אחרים שאינם קשירה.

הוועדה קבעה עוד כי משפחתה של המטופלת, המיוצגת על ידי עורכי הדין שי פויירינג ושירי לידאי, הוגבלה מאוד בביקורים שלה בזמן הקשירה (רק שלושה ביקורים בשבוע לזמן קצר) וזאת רק בתיאום מראש, והתגלה כי הוראה זו לא היתה נחוצה ואפשר וצריך היה לאפשר ביקורים רבים הרבה יותר.

הוועדה מותחת ביקורת גם על ד"ר טל ברגמן, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, וזאת לאחר שהתברר כי הנהלת המחלקה פנתה למשרד הבריאות והתריעה על מצבה של החולה ועל כך שיהיה צורך לקשור אותה באופן ממושך, אולם פניות אלה לא נענו.

"הנימוקים של אנשי 'שיבא' – לא מקובלים"

כמו כן, העלתה הוועדה ביקורת על ד"ר ברגמן על כך שבבית המשפט בזמן הדיון שהתקיים בבקשה של החולה להתיר אותה מקשירה, המשיכה ד"ר ברגמן להצדיק את המשך קשירתה הממושכת של המטופלת וסירבה להעבירה לבית חולים פסיכיאטרי אחר.

הוועדה גילתה עוד כי לאחר שהמטופלת נקשרה, פנתה הנהלת המחלקה להנהלת בית החולים וביקשה לתגבר את המחלקה באנשי צוות סיעודי גברים. בפנייה הם גם תיארו את המצוקה של הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה, ואולם פניות אלה נדחו בסירוב חד־משמעי הן מצד הנהלת הסיעוד והן מצד המנהל הרפואי של בית החולים בטענה כי אין מספיק צוות בבית החולים. הוועדה קבעה כי הנימוקים של ראשי האגף הפסיכיאטרי ב"שיבא" על היעדר כוח אדם "אינו מקובל עלינו. אין המדובר בטיפול שניתן לדחות אותו או להימנע ממנו, אלא בעמידה בסטנדרט הטיפולי הבסיסי, ובדרישות החוקיות הנוגעות לעניין".

הוועדה המליצה למשרד הבריאות לבחון אם החטיבה הפסיכיאטרית בתל השומר עומדת התנאים הנדרשים לאשפוז פסיכיאטרי בכלל ולאשפוז בתנאים סגורים בפרט, וזאת לאור המחסור בכוח אדם רפואי וסיעודי. עוד המליצה הוועדה למנוע מצב שבו מונעים ממשפחות לבקר את החולים, כפי שקרה במקרה זה, וגם למסד את האפשרות להעברה יזומה של חולים ממוסד פסיכאטרי אחד למשנהו במצבים של משברי אמון או אלימות כלפי אנשי הצוות.

"שיבא": "הלקחים הופקו ונלמדו"

מ"שיבא" נמסר כי "מדובר בחולה בעלת מסוכנות קשה וחריגה והיא אובחנה כנמצאת במצב פסיכוטי מסוכן עם מסוכנות ממשית ומוכחת". לדבריהם, "מאז האירוע הופקו ונלמדו לקחים רבים בכל הדרגים ובין השאר, נבנו שני חדרי בידוד חדשים שמתאימים למצבים אלימים ללא צורך בקשירת החולה, הועברו הדרכות לצוות לדרכי טיפול חלופיות לקשירה, אושרו השגחות מיוחדות על חולים במקום קשירות ועוד".

ממשרד הבריאות נמסר כי "קיבלנו את הדו"ח, שממתין להתייחסות הצדדים. יחד עם זאת המשרד כבר מבצע פעולות לתיקון, שיפור וצמצום תופעת הקשירות. רק לאחרונה פורסמו מסקנות הוועדה לצמצום ההגבלות המכאניות בבתי חולים, המסקנות מתוות דרך על מנת על שמקרים כאלו לא יחזרו בעתיד".

Document-page-001Document-page-002

יהודה קורן ואיתן זיגלבאום על מצב הפסיכיאטריה

מאי 2017 – "שעה בריאה" – יהודה קורן עמותת מגן זכויות אנוש ואיתן זיגלבאום על מצב הפסיכיאטריה

תמונה עגומה מצב הפסיכיאטריה בישראל 2017.

דוח צמצום הקשירות עלול להיות מס שפתיים משום שהוא מותנה בקבלת תקציבים ונתוני אשפוזים פסיכיאטריים אינם חשופים חשוף לציבור. חברי כנסת אינם מורשים להכנס למוסדות פסיכיאטריים.

נושא הקשירות הוא סמפטום של מערכת פטרנליסטית וחולנית, אלימה מול פגועי נפש. המערכת הפסיכיארית צברה כוח עצום, יש להם פורומים של מומחים המקבלים החלטות. כיום המצב הוא שכל אחד ניתן לשלוח לאשפוז פסיכיאטרי. הם מוצאים דרכים לעקוף את החוק.

שוברים קשירה

שוברים קשירה , תמר דרסלר | איור: רות גוילי • 27.05.16 , ידיעות אחרונות

זו לא רק נועה, שנקשרה למיטה למשך 24 ימים במחלקה הפסיכיאטרית בתל–השומר ועוררה השבוע סערה גדולה. זו השיטה מעשרות עדויות שהגיעו ל"ידיעות אחרונות" עולה כי בבתי חולים ברחבי הארץ קושרים מטופלים מדי יום, גם למטרות ענישה, או מאיימים עליהם בקשירה, בניגוד מוחלט לנהלים

"הייתי קשורה יום וחצי בלי אוכל, בלי שתייה, בלי גישה לשירותים. בכיתי, צעקתי, התחננתי. לא ראיתי שום יחס מצד הצוות. ביום ראשון בבוקר הגיע רופא, שיחררו אותי מהקשירה ושלחו אותי הביתה, ללא שום טיפול. חמישה ימים הייתי מאושפזת סתם. חזרתי הביתה בהלם. לקח לי הרבה זמן להתאושש מהאשפוז הקצר. ההורים שלי עד היום רוצים שנגיש תביעה. אני מעדיפה למות ולא לחזור אי פעם לאשפוז".

זוהי עדותה של ענת (שם בדוי), שאושפזה בעבר בבית חולים פסיכיאטרי בעקבות משבר. היא רק אחת מתוך מאות מאות נפגעי האשפוז הפסיכיאטרי, שפנו בימים האחרונים ל"ידיעות אחרונות" וביקשו לספר על הזוועה שעברו.

האירוע שפתח את הסכר הוא פרסום אשפוזה של נועה (שם בדוי), ששהתה בחדר בידוד ריק, קשורה בידיה וברגליה למיטה, במשך 24 ימים רצופים במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים שיבא תל השומר. משפחתה של נועה הקימה קול מחאה, הגיעה לתקשורת, פתחה קבוצת פייסבוק תחת השם "לשחרר את נועה", יזמה הפגנה מול שערי בית החולים ופנתה לבית המשפט. רק בזכות התערבותו התאפשר להם להעביר אותה לבית חולים אחר, שהבטיח לטפל בה באופן הולם ובלי שתיקשר.

"נועה היא בחורה צעירה בת 28 שמתמודדת עם מחלה נפשית כבר עשר שנים", מספרת מיכל (שם בדוי), אחותה של נועה. "בתל השומר היא הייתה קשורה בתנאים מחפירים: עושה את צרכיה בחיתול, בוהה בתקרה כל היום ובוכה. החלטנו להמשיך את המאבק גם אחרי שנועה תשוחרר כדי שאף אחד לא ייקשר עוד ככה לעולם. אנחנו יודעים שזה אפשרי, והמאבק רק התחיל".

 

הפגנה למען שחרורה של נועה. "איך אפשר לסמוך על מי שקשרו אותך ונעלו אותך?"
הפגנה למען שחרורה של נועה. "איך אפשר לסמוך על מי שקשרו אותך ונעלו אותך?"

מהעדויות עולה, כי המקרה של נועה אינו חריג. לא מדובר במחלקה או בית חולים פסיכיאטרי מסוים שמפר את הכללים ופוגע במטופלים. בישראל 2016, בניגוד למקובל ברוב המדינות המתקדמות, ואף בניגוד להמלצת ארגון הבריאות העולמי, קשירת מטופלים במחלקות סגורות היא דבר שבשגרה. יתר על כן, ואף שגם כאמצעי טיפולי היא שנויה במחלוקת, נעשה בה שימוש על מנת להפחיד, לאיים, להשתיק ולאפשר לצוות לעשות את עבודתו בשקט תעשייתי.

הפעם האחרונה שבה פורסמו נתונים רשמיים על שיעורי קשירות מטופלים בישראל הייתה לפני יותר משני עשורים, בשנת 1995. אולם במארס האחרון פירסם ארגון "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, דו"ח שחושף תמונה קשה: קשירת מטופלים מקובלת בכל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל וכל מטופל רביעי עבר קשירה.
ימים שלמים בחיתול

"אושפזתי במחלקה סגורה בפרדסיה. באשפוז הראשון הייתי כמו זומבי, תשוש וחלש בגלל התרופות. התווכחתי עם מטופל אחר

וקשרו אותי למשך כחמישה ימים. אתה קשור עם קטטר וחיתול ימים שלמים, לבד, ומאכילים אותך בכפית. באשפוז השלישי שוב קשרו אותי בגלל ויכוח על סיגריה. הייתי קשור שלושה ימים. ביום השלישי, כנראה בגלל התנוחה, התחלתי להיחנק ולחרחר. לא הייתה עליי השגחה. למזלי אח אחד עבר במקום, שמע את החרחורים שלי והתיר אותי בדקות האחרונות. הוא הציל אותי ממוות בחנק. אחרי האשפוז החמישי החלטתי שאני יותר לא מגיע לאשפוז ועשיתי הכל כדי לשקם את החיים שלי, לבד" (ע', נשוי ואב לילדים, שאושפז חמש פעמים בחייו).

"אושפזתי לראשונה בגיל 61 וחצי, כי סבלתי מפוסט טראומה שנבעה מהתעללות מינית שעברתי במשך שנים בילדותי. במהלך אשפוזי נקשרתי בין 02 ל־03 פעמים. בפעם אחת נקשרתי יותר מ־42 שעות ברצף בלי ששיחררו אותי אפילו לשירותים. לא ידענו במחלקה שמותר לקשור רק בנסיבות מסוימות. ידענו שקושרים את מי שהוא 'לא רגוע'. כל הזמן איימו עלינו בקשירה, כל הזמן. אם אתה לא נרדם, מסרב להיכנס לפעילות, עושה קצת רעש, בוכה חזק מדי או מביע תרעומת – מיד מאיימים בקשירה. על גופתי המתה אחזור לאשפוז פסיכיאטרי" (עדותו של ג').

על פי תקנות טיפול בחולי נפש התשנ"ב־1 1992, חולה ייקשר למיטת קשירה לפי הוראות הרופא, בשתיים או יותר מגפיו, רק בחדר מיוחד המיועד לכך. תוקפה של הוראת קשירה לא יעלה על ארבע שעות. על פי בדיקה רשאי רופא להאריך את ההוראה לפרקי זמן נוספים, שלא יעלו על ארבע שעות בכל פעם. במקרה חירום, ובהיעדר רופא, רשאית אחות אחראית למחלקה או למשמרת להורות על קשירת חולה ולקרוא לרופא במהירות האפשרית לקבלת אישור. אם לא התקבל אישור כזה, יש להתיר את החולה מהקשירה מיד. על פי התקנות, האחות האחראית או הממונה חייבים לבדוק את מצבו של החולה הקשור מדי חצי שעה לפחות.

אולם מהדוח של ארגון "בזכות" עולה תמונה אחרת לחלוטין. כ־23.2 אחוז מהמאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים חוו קשירה. מדי שנה נקשרים כ־4,000 איש. כ־30 אחוז מהמטופלים שנקשרו דיווחו כי לא התאפשר להם להתפנות לשירותים כדי לעשות את צרכיהם במהלך כל שעות הקשירה והם נאלצו להתאפק. כ־25 אחוז ציינו כי נאלצו לעשות את צרכיהם על עצמם. 60 אחוז דיווחו כי לא שתו ולא אכלו במהלך כל שעות הקשירה. 77 אחוז דיווחו כי הופעל עליהם כוח פיזי בזמן הזה, 40 אחוז סיפרו כי נחבלו או נפגעו. 70 אחוז ציינו כי הרגישו השפלה, 50 אחוז הרגישו פחד.

74 אחוז דיווחו כי לא בדק אותם רופא קודם לקשירתם. 66 אחוז סיפרו כי הצוות לא ניסה קודם חלופות אחרות. כ־25 אחוז ציינו כי לדעתם נקשרו כעונש על התנהגותם, כ־15 אחוז – בשל אי־ציות להוראות איש צוות, 10 אחוז – בשל העובדה שביצעו מעשה אסור, 22 אחוז – כי לא הסכימו לקבל טיפול או לקחת תרופות.

"בני אישפז את עצמו בגהה בנובמבר 2015", מספרת אמו של נ', שאובחן כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית, שילוב בין תסמיני מצב רוח קשה לתסמיני סכיזופרניה. "הוא היה מאושפז חודשיים. מעולם לא היה אלים או מסוכן, אבל הוא בחור גדול והוא הסתובב בחוסר מנוחה. נהגו לקשור אותו למשך שעות. באחת הפעמים שהגעתי לבקר מצאתי אותו בבידוד, דופק את הראש בחלון הדלת, מדבר לראשונה בחייו על התאבדות. התקשרתי כמה פעמים לתחנת האחים כדי שישחררו אותו לשירותים, עד שהצלחתי לתפוס רופא ששיחרר אותו.

"מנהל המחלקה כנראה התייאש ושאל אותי מה דעתי. השבתי לו שאיני יודעת כבר מה המחלקה ומה המחלה. הוא הסכים איתי ובני שוחרר. הבאתי אותו הביתה במצב קשה משהיה כשהתאשפז. בנוסף לכך שמצבו החמיר, הוא נכנס לדיכאון ולדעתי גם סבל מפוסט־טראומה מהאשפוז. לקח לנו חצי שנה לייצב אותו. ברור לנו שלעולם לא יתאשפז שוב. החוויה הזאת נחרתה אצלנו כסיוט נוראי".

גם אחותו של נ' זוכרת את התקופה ההיא כטראומטית במיוחד: "באחת הפעמים שבאתי לבקר מצאתי אותו מתבוסס בצואה בחדר קשירה. נאלצתי לנקות אותו בעצמי, לאחר שהצוות לא סייע לי למרות בקשותיי. הבחור שיצא מהאשפוז לא דמה בכלום לאחי, שהיה אדם מאוזן תרופתית, מלא שמחת חיים, מוקף חברים, מנגן. היום אין לי שום אמון במערכת בריאות הנפש".

את עורכת הדין שרון פרימור מארגון "בזכות", שאספה במשך שנה את הנתונים לדו"ח, העדויות הקשות כבר לא מפתיעות. "הגיעו אלינו תלונות רבות על קשירות מטופלים והחלטנו לחקור לעומק כי התברר לנו שמדובר בבעיה מערכתית", היא מספרת. "גילינו כי גם מי שלא נקשר, ספג איומים שייקשר, כלומר יש שימוש בקשירה ככלי לשליטה והיא חלק מהתרבות היומיומית במחלקה.

"נושא הקשירות מלווה את הטיפול באנשים עם מוגבלות נפשית מאז ומתמיד. אמנם החוק ניסה לקבוע סייגים לקשירה, אבל גילינו שבפועל הוא פרוץ מאוד. התברר לנו, לדוגמה, שאין שום משמעות לארבע השעות הקבועות בחוק. כל כפולה של ארבע היא למעשה חוקית, כי אין תקרת זמן, ולמרות שלכאורה אפשר לקשור רק במקרי סכנה, רוב המטופלים לא מתנהגים באלימות פיזית לפני שהם נקשרים. בנוסף, הבנו שקיים פער מהותי בין איך שראוי לפרש את החוק לבין הפרשנות בשטח, ושהשימוש בסמכות הקשירה מופרז ולעיתים לא חוקי ממש.

"המחקר שלנו איפשר להציג, לראשונה בישראל, את הקשירות כתופעה מבוססת ורחבה. עד אז המערכת טענה שמדובר במקרים בודדים. קשירות הן התופעה החמורה ביותר שאני נתקלתי בה בתור עורכת דין בתחום זכויות אדם, וטיפלתי בנושאים קשים בעבר".

סודות במחלקה הסגורה

"אושפזתי לפני כחודש למשך שבוע במחלקה הסגורה לפסיכיאטריה בתל השומר. לאחר התקף חרדה שנמשך כעשר דקות, במקום להרגיע, לדבר ולנסות להבין, גררו אותי בכוח לחדר בידוד למשך 21 שעות. למרות שהייתי רגועה, הם לא הסכימו להוציא אותי מהבידוד בטענה שאני מפריעה להם ואין להם זמן אליי. הקור בבידוד היה מקפיא. הכניסו אותי לשם בלי נעליים או גרביים ובחולצה קצרה, וכשביקשתי מהאחיות שמיכה או אפילו סדין כדי להתחמם טיפה, הן סירבו. חזרתי וביקשתי כמה פעמים בבכי ותחנונים, עם שיניים נוקשות מרוב קור, והתגובה שלהם הייתה שאם אמשיך להציק להם, הם יקשרו אותי להרבה יותר מ־21 שעות. האנשים שצריכים להבין ולהיות הכי עדינים, התנהגו כאילו אנחנו לא אנשים עם רגשות. יצאתי משם בעיקר בטראומה ובדיכאון גדול יותר משנכנסתי" (י', חיילת בחיל האוויר).

"שורש הבעייתיות באשפוז האגרסיבי התחיל עוד ב־1948", אומר צביאל רופא (59), סופר ומנחה קבוצות לעזרה עצמית, שאושפז לראשונה בגיל 19 וייסד את תנועת מתמודדי הנפש בישראל. "אז משרד הבריאות שימר או יצר תנאי אשפוז שקיים בהם חושך, כתם עיוור במערכת הבריאות, אקס־טריטוריה. כל זאת, בין היתר, כדי שלצוותים יהיה נוח לעבוד או לחצות את גבולות החוק, בלי שתהיה אפשרות סבירה להתלונן עליהם. לא תופעת הקשירה, המעוגנת בחוק, היא שורש הבעייתית. הרי גם ברפואה הפיזית קושרים אנשים למיטות. הבעיה היא 'החשיכה' השוררת במחלקות הסגורות, בניגוד לשקיפות שנהוגה ברוב המחלקות בבתי החולים".

ד', סטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב שהוכשר בבית חולים פסיכיאטרי, יודע בדיוק על מה צביאל רופא מדבר: "מה שמפחיד אותי לא פחות מהקשירות הוא קשר השתיקה של אנשי המקצוע. לא ייתכן שאנשי טיפול יציגו את המחלקות הפסיכיאטריות כמקום מוגן שאליו באים לקבל טיפול, אבל ישתמשו בפרקטיקות ברוטליות כקשירת בני אדם לשעות וימים. לקשירה אין שום ערך טיפולי, בטח שלא לקשירה כה ממושכת. מדינות רבות כבר הפנימו את המסר: קשירה היא לא טיפול.

"זה הזוי בעיניי שאנשי טיפול מנוסים, שאמורים לדעת שהאמון בין מטפל למטופל מהווה תנאי לטיפול אפקטיבי, ממשיכים לפגוע באמונם של בני אדם. איך ניתן לסמוך על מי שקשרו אותך בארבע גפיים ונעלו אותך בחדר ריק עד לשבירת רוחך? סטודנטים רבים שלומדים איתי מרגישים כמוני שאין שום הצדקה לקשירה כה ממושכת, שמהווה הלכה למעשה מעצר מנהלי".

בעקבות הדיון הסוער שהתפתח עם פרסום סיפורה של נועה התוודה ר', פסיכיאטר מבית חולים במרכז הארץ, בפוסט נוקב בפייסבוק: "אתמול ישבתי עם אחד מבכירי הפסיכיאטרים בארץ בארוחת ערב. דיברו על קשירות ומישהו אמר, 'זו שיטה טיפולית שעוזרת להרגיע את המטופל', ומיד ענינו שנינו: 'זה שקר שאנחנו מספרים לעצמנו מטעמי מצפון'. התפתח דיון שבסופו המסקנה: יש מקרים שבהם קשירה היא כורח המציאות, אבל הם כאלה רק כי יש מעט מדי צוות ומעט מדי אמצעים. זה בשום מקרה לא טיפול.

"גם אני מגביל מטופלים, שלו היה לי צוות לשמור עליהם, ניתן היה להימנע מכך. אני לא יכול לומר בלב שלם שמצפוני נקי. אני כן יכול לומר שבתנאים הקיימים, באמת שמיציתי כל אפשרות אחרת קודם, כולל לשבת בעצמי 12 שעות עם מטופל בחדר בידוד כדי להימנע מהגבלה גופנית.

"בקיצור, זה לא טיפול. זה מוצא של חוסר ברירה בגלל היעדר משאבים. אסור שמחסור בכסף יוביל לכך שקושרים אנשים במקום לטפל בהם. במקומות שבהם משתמשים בזה כענישה, מדובר בסדיזם ובעבירה על החוק ועל האתיקה הבסיסית".

ג', מטפל אלטרנטיבי, החליט לעזוב את לימודי הפסיכולוגיה בשלב ההתמחות אחרי המראות שאליהם נחשף במחלקות הפסיכיאטריות, כחלק מהכשרתו. "השקעתי שנים רבות בלימודים, אבל אחרי שנה במחלקה החלטתי שאני לא רוצה שום קשר עם התחום", הוא אומר. "אילו הייתי אמיץ יותר, הייתי מוביל מחאה על הטיפול שמקבלים אנשים שבאים למקומות הללו כדי לבקש סיוע, בלית ברירה, כמוצא אחרון, לעיתים בכפייה. אבל אני בחרתי להתנתק לחלוטין מהעולם הממוסד. ההתייחסות לחולים, וכמובן הקשירות, שברו אותי".

"יש בהחלט מקרים שחייבים לקשור, אבל ברוב המקרים שראיתי הקשירות היו רק אמצעי לשקט תעשייתי, בעיקר כי אין זמן ואין כוח להתמודד עם המטופל", אומרת י', שעד לאחרונה עבדה במחלקה פסיכיאטרית. "לדעתי, רק חמישה אחוזים מהקשירות – לכל היותר עשר – מוצדקות".

מה שהבינו בהולנד

"אושפזתי בכפייה לפני כשנה במחלקה א' סגורה בגהה לתקופה של כמעט שלושה שבועות. התחננתי שייתנו לי לישון בחדר רגיל, אבל כשהאח דחף אותי לחדר בידוד, שלחתי יד בין הדלת הסוגרת את החדר לבין המשקוף ואמרתי, 'בבקשה, אז תסגור לי על היד'. ואז קשרו אותי למיטה, בחדר סגור, עם ידיים ורגליים קשורות ברצועות בד עבות, וסגרו את הדלת. זעקתי לשמיים. ככה לפחות שמונה שעות אם לא יותר. לילה שלם. לא הסבירו לי שום דבר, כמה זמן אהיה קשורה ולמה קושרים אותי. במהלך שאר האשפוז איימו עליי לפחות פעם נוספת בקשירה" (עדותה של ב').

"אני מאושפזת מאז נובמבר. הייתי בבידוד והייתי בדרך לקשירה. האחים לקחו אותי לשם כי לא הסכמתי להתפשט לבדיקת חתכים, והם ממש חנקו אותי. כל יום רואים פה קשירה. האחים משתמשים במילה 'קשירה' על כל דבר קטן. בשבילם זו דרך להשתיק אותנו ולאיים עלינו. אם אני לא נכנסת ב־01 בדיוק למיטה, קשירה. אם אני מאחרת לפעילות, קשירה. אם אני טיפה מתווכחת איתם, קשירה. הם מתייחסים אלינו כאילו אנחנו חפצים ולא בני אדם עם רגשות" (ל', אושפזה בעקבות ניסיון התאבדות).

"קשירה היא אמצעי בעייתי, ואם משתמשים בה כאמצעי דיכוי, השתקה או איום, הרי שמדובר בעבירה אתית חמורה", אומר פרופ' נעם זוהר, ראש התוכנית ללימודים מתקדמים בביו־אתיקה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן וחבר במועצה הלאומית לביו־אתיקה. "צריך ליצור בקרה אקטיבית בתוך המערכת, כגון פיקוח, צילום, יצירת אופציה לתלונות אנונימיות.

"יש טענות שקשירה היא אמצעי הרגעה, אבל אני סבור שיש מספיק עדויות שלטווח בינוני וארוך הדבר אינו כך. צריך לזכור שחלק מהמטופלים הם נפגעי טראומה וטראומה מינית, שחוו כבר חוסר אונים. עבורם הקשירה היא טראומה נוספת, שלא רק שאינה מסייעת או מטפלת, אלא מעצימה את הפגיעה והטראומה הקיימת ודווקא במקום שאמור לטפל ולעזור.

"טענה נוספת היא שהקשירה מהווה הגנה על המטופל, על המטופלים האחרים או על הצוות. גם כאן קשה לי לראות במה עדיפה קשירה על בידוד. יש חלופות לקשירה ואפילו לבידוד, אבל הן מצריכות כוח אדם מיומן ומחויבות לפעול לטובת המטופלים. קשירה היא האמצעי הכי זול".

מועצת האו"ם וארגון הבריאות העולמי כבר הבינו את זה ושם קוראים לבטל את הקשירות כיוון שהן בלתי הומניות ומיושנות. במדינות רבות בארצות־הברית צימצמו ב־20 השנים האחרונות את הקשירות כמעט לחלוטין. בהולנד לא נהוגה קשירה, ובבריטניה ממדיה מצומצמים מאוד. באוסטרליה ובפינלנד מובילים גם כן מדיניות של צמצום הטיפול בשיטה זו ומחפשים פתרונות חלופיים. הניסיונות בחו"ל הראו שצמצום ממדי הקשירה הועיל אף לרווחת אנשי הצוות ולתפקודם, שכן הוכח כי לקשירה יש השפעה שלילית גם עליהם.

והיה מי שהבין את זה גם בארץ: במרכז לבריאות הנפש בבאר־שבע, בראשותו של פרופ' זאב קפלן, לשעבר ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות. על פי דו"ח ארגון "בזכות", המגובה בעדויות, הפעיל מנהל המרכז פרויקט עצמאי שמטרתו להפחית את מספר הקשירות. הפרויקט, שהחל בזמן מבצע צוק איתן מסיבות שקשורות לביטחונם של המטופלים, מראה שאפשר אחרת.

במהלך השנים 2014־2015 חלה שם ירידה של כ־60 אחוז בשימוש בקשירה וירידה של כ־70 אחוז במשך הקשירה. על פי הדו"ח, שיעור השימוש בשיטה היום במרכז בבאר־שבע הוא מהנמוכים בארץ, אף שפרופיל המטופלים שם הוא מהמורכבים ביותר. בית החולים שם לו כיעד להשיג הפחתה נוספת של כעשרה אחוזים במהלך 2016.

על פי ממצאי הפרויקט בבאר־שבע, כדי לצמצם את הקשירות נדרשת הכשרה משמעותית לצוותים המטפלים, החלטה על מדרג צעדים אחר לפני החלטה על הקשירה, התערבויות מקצועיות ממוקדות, ובמקרה הצורך בלבד שימוש בחדר בידוד כחלופה, כמו גם פיתוח מערך בקרה פנים־מוסדי, שמאפשר איסוף מידע והפקת לקחים.

אולם גם במקומות שבהם לא קיים פרויקט לצמצום הקשירות, ישנן מחלקות שעושות שימוש בשיטה רק בהתאם לחוק. בבית החולים שלוותה בהוד־השרון ובמרכז הרפואי לבריאות הנפש מזור בעכו דיווחו מטופלים על יחס נאות ואמפתי מצד הצוותים.

"אושפזתי בשלוותה כחמישה חודשים", מספרת ש'. "נקשרתי פעמיים בגלל ניסיונות אובדנות, בכל פעם לארבע שעות בלבד. כל הזמן באו לראות מה קורה איתי, ומעולם לא איימו עליי בקשירה. מכל התקופה שלי שם, ובניגוד לחששותיי, הצוות היה מאוד מסור והרגשתי שרוצים שאחלים ואצא משם משוקמת".

הדילמות הקשות ביותר

במשרד הבריאות טוענים בתגובה, כי השימוש בקשירה – "הגבלת מטופלים" בלשון המשרד – נעשה אך ורק כמוצא אחרון, לאחר שדרכי טיפול אחרות כשלו ורק במקרים של סכנה ממשית לפגיעה עצמית או לפגיעה בסובבים, ולא כענישה: "משרד הבריאות ובתי החולים פועלים בכמה מישורים על מנת לצמצם את התופעה של אלימות מטופלים בבתי חולים לבריאות הנפש ולמנוע פגיעה הן במטופלים והן באנשי צוות, תוך חתירה מתמדת לשמירה על כבודו ועצמאותו של המטופל". אבל גם במשרד הבריאות מודים כי הגבלה פיזית אינה "אמצעי אידיאלי" ונעשה ניסיון למצוא שיטות חדשניות כדי לצמצם את השימוש בה ואולי אף להפסיקה לחלוטין.

"מדובר במקרה מורכב ביותר המוכר היטב לגורמים המקצועיים במשרד הבריאות ומטופל ברמת רגישות גבוהה", אומר שר הבריאות, יעקב ליצמן. "ברור שבתחום בריאות הנפש אנחנו עומדים לעיתים במבחנים קשים ונדרשים לדילמות קשות ביותר. משרד הבריאות עוסק כבר זמן רב בגיבוש תוכנית לאומית להפחתת הגבלות מכניות מיותרות, אך ברור כי גם אם נצמצם אותן, עדיין יישארו מקרים שבהם אפשרות טיפולית זו תידרש. המחויבות שלנו היא לטיפול מקצועי תוך חמלה ורגישות מרבית".
"המטרה: הפחתה דרמטית במספר הקשירות"

משה בר סימן טוב, מנכ"ל משרד הבריאות, לא רק שמודה כי מדובר בשיטת טיפול בעייתית, שמחייבת שינוי דרסטי במערכת – הוא אף מברך על העיסוק הציבורי בתופעה.

"הדו"ח של 'בזכות' הוא בהחלט מראה שמשקפת את המציאות", הוא אומר. "אנחנו ערים לתופעה ולצורך הדחוף לטפל בה. התחלנו לעבוד לפני כחצי שנה, אחרי שזיהינו שנושא הקשירות דורש התערבות מערכתית. יש עכשיו דיון ציבורי חשוב, המפנה את הזרקור למקומות שלרוב אנחנו מדחיקים ומתעלמים מהם.


משה בר סימן טוב "לא מדובר באתיקה לקויה של אנשי הצוות, אלא בבעיה מערכתית, וחשוב לנו לשנות. בימים אלו אנו עומדים להקים ועדת היגוי שיישבו בה אנשי מקצוע, אנשי ארגון 'בזכות' ונציגי מטופלים. שלחנו משלחת לבריטניה כדי לבחון חלופות. אנחנו נבחן שילוב של הממצאים משם ומבתי חולים בארץ, כמו במרכז הרפואי בבאר־שבע.

"ברור שנדרשים כאן תוספת משאבים וכוח אדם והדרכות לצוותים בטכניקות טיפול אחרות. המטרה שלי היא לראות ירידה דרמטית במספר הקשירות"".

הוועדה לצמצום הקשירות – כרונולוגיה של טיוח ידוע מראש

ינואר 2017 – המאבק של האנשים השקופים –אנשים המתמודדים עם מצוקות נפשיות – להכרה בהם כבני אדם שוויוניים ובעלי זכויות אדם ככל אזרח, התחיל כבר לפני עשרות שנים. בזמנו, הדמויות הבולטות במאבק היו בני הזוג דליה וירצברג-רופא וצביאל רופא, אשר מצאו את עצמם עומדים לבדם מול ממסד אטום, מקובע ופטרנליסטי, והמחישו לממסד בנחישות רבה כי לא נשתוק עוד, ואת העיקרון – "דבר לא עלינו בלעדינו" ("Nothing about us without us"). עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, קמו קבוצות מתמודדים שהיוו במה למתמודדים להשמיע את קולם ומצוקתם1.

לפני כשנתיים, אנאיס די, מתמודדת, הגתה רעיון להקים עמוד פייסבוק שישמש כפה לאנשים השקופים ויאפשר לאותם שעברו עינויים והתעללויות בחשכת האשפוז הפסיכיאטרי לספר ולהאיר את הסיפור שלהם. סיון לוין, בעזרתה של שרון כהן, הפכה את הרעיון הלכה למעשה והקימה את דף הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה".
הדף נחל הצלחה. סיפורי זוועות האשפוז הפסיכיאטרי זרמו לדף והתפרסמו בו. במקביל, התקשורת, שעד אז הייתה אדישה למצוקת המתמודדים, התחילה לגלות עניין דרך הפרסומים בדף וחלק מהפרסומים הגיעו ופורסמו גם בתקשורת: כתוצאה מכך שקשר השתיקה התחיל להיסדק והאנשים השקופים התחילו לקבל מִתְאָר אֶנוֹשׁ, מספר עיתונאים התחילו לגלות עניין במתרחש באפלת האשפוז הפסיכיאטרי2. גם כאן, במקום הכי חם, פרסמה הזמרת רילי ווילו טור קבוע שעסק במצוקת מתמודדי הנפש, ופה ושם הופיעו כתבות בנושא גם במקומות נוספים.
בתחילת שנת 2016, פרסמה עמותת "בזכות" את דו"ח "שוברים קשירה" שעסק בקשירת מטופלים באשפוז הפסיכיאטרי. הדו"ח, שנשען בחלקו על נתונים שהתקבלו ממשרד הבריאות, חשף נתונים מזעזעים, למשל שאחד מכל ארבעה מאושפזים נקשר ושמרבית הקשירות מתבצעות ללא שום מסוכנות מצד המאושפז.
באותו זמן, נחשף אצל העיתונאית קרן נויבך סיפורה המזעזע של "נועה" (שם בדוי), מאושפזת אשר נקשרה למיטה למשך 24 ימים ברציפות כאשר כל בכירי מערך ברה"נ נחלצו כדי לגבות את הפשע. הגיעו הדברים לכדי כך שהפסיכיאטרית הראשית, טל ברגמן-לוי, מסרה עדות כוזבת לביהמ"ש על מצבה הנפשי של "נועה", בדיון שנערך בעניינה (בעקבות עתירה שהוגשה ע"י האגף לסיוע משפטי של משרד המשפטים), וטענה כי "נועה" היא אישה אלימה ומסוכנת ואין אפשרות לשחרר אותה מהקשירה או להעביר אותה למוסד אחר, וזאת מבלי שטרחה לבדוק אותה. יום לאחר "העדות" הזאת, בהשפעת הלחץ הציבורי והתקשורתי  שהופעל, שוחררה "נועה" מהקשירה והועברה למוסד אחר, שם אושפזה במחלקה חצי פתוחה ושוחררה לביתה אחרי כחודשיים, כאשר היא סובלת גם מפוסט טראומה כתוצאה ישירה מפשע הקשירה שעברה.
מספר מתמודדים שחשו כי על המאבק שלהם השתלטו מספר גופים, ולמעשה העיקרון שהוביל את המאבק מתחילתו – "דבר לא עלינו בלעדינו" – התמוסס והפך למראית עין בלבד, התארגנו והקימו את קהילת "שוברים קשירה – זכויות אדם באשפוז הפסיכיאטרי". קהילה העוסקת בהפצת החשיפות של הנעשה באפלת האשפוז הפסיכיאטרי, והגשת עזרה, אנושית ולפעמים משפטית, לאנשים שזכויות האדם שלהם נרמסו ע"י הממסד הפסיכיאטרי.
בשלב זה, ברור היה לכל בר דעת כי הפסיכיאטרים מנצלים לרעה את האמון שניתן בהם וקושרים מאושפזים באשפוז הפסיכיאטרי בניגוד לחוק, בהתאם לגחמותיהם, כאשר הקשירה הפכה להיות אמצעי לענישה והפחדה, ולמעשה נהייתה חלק מהתרבות הארגונית במוסדות אלו, כאמור, ברוב המקרים ללא כל מסוכנות מצד המאושפז.
כצפוי, הממסד הפסיכיאטרי ניסה לשלול את החשיפות ע"י הכפשת החושפים, כפי שעשו מאז ומתמיד. אלא שמנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, אשר הבין שהפעם זה לא יעבוד דרך ההכחשות וההתכחשויות הרגילות, והדרך לטיוח החשיפות והשתקת התקשורת תהיה קצת יותר מורכבת, הצהיר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת כי דו"ח "שוברים קשירה" של עמותת "בזכות" הוא אותנטי ומשקף נאמנה את המציאות בשטח. בהמשך הכריז כי הוא מקים ועדה ציבורית לבדיקת נושא הקשירות באשפוז הפסיכיאטרי.
לאחר שהמנכ"ל "הכשיר" את דו"ח עמותת בזכות, השתנה השיר של הממסד הפסיכיאטרי: מעתה אמור – "אנחנו בכלל לא רוצים לקשור מאושפזים, אנחנו נאלצים לקשור בגלל חוסר בתקציבים וכוח אדם". טענה זו היא עוד יותר מגוחכת מהטיעונים הקודמים, כאשר לוקחים בחשבון שמעל לתשעים אחוז מהקשירות כלל לא מתבצע במצבי מסוכנות (אשר עלולים לדרוש יותר כוח אדם).
חמור מכך, הטענה הזאת מעמידה את המאושפזים כבני ערובה בידי הממסד הפסיכיאטרי, בבחינת – העלו לנו את התקציב או שנמשיך לקשור מאושפזים.
האם יעלה על הדעת לדוגמה, שמשטרת ישראל תצהיר שהטיפול הלקוי בהטרדות מיניות נובע ממחסור בתקציב? כל עוד שלא נקבל תקציבים לא נטפל בתלונות אלו? – בוודאי שלא. אלא ששוב מסתבר שכאשר הדברים מגיעים למתמודדי נפש – הכול מותר.
הדיון על הקשירות והדיון על התקציבים חייבים להיות מופרדים לחלוטין. אסור לתת לניסיון של הממסד הפסיכיאטרי לתרץ ולהכשיר את ההתנהלות הנפשעת כבעיה תקציבית, להסיט את הדיון מעיקרו – הנורמה של קשירת המאושפזים.
מערך בריאות הנפש הוא בנין גדול וכבד היושב על יסודות רקובים. מטבע הדברים, הציבור לא רואה את היסודות שמוסתרים באדמה, אלא את הסדקים שמופיעים שוב ושוב בקירות. כאשר מופיע סדק כזה, משרד הבריאות לא עושה דבר, שהרי הבניין ימשיך לעמוד גם עם סדקים, אלא אם התקשורת תפנה את הזרקור שלה לסדק. אז ממנה המשרד ועדה שתפקידה לבחון את העניין, אלא שהוועדה תבדוק רק את הסדק ולא את היסודות רקובים, שלמרבית האירוניה חברים לא פעם בוועדות האלו. הקשירות באשפוז הפסיכיאטרי, עם כל חומרתן והצורך לטפל בהן בצורה נחרצת ומידית, הן רק הסדקים, הם רק סימפטום למערכת אטומה, מקובעת ופטרנליסטית ששכחה כבר מזמן מה הוא תפקידה והבעיות שלה הן הרבה יותר עמוקות מפשעי הקשירה.

רצועות המשמשות לקשירת חולים (תמונת אילוסטרציה)
רצועות המשמשות לקשירת חולים (תמונת אילוסטרציה)

בהתאם לתסריט הזה, הוקמה "הוועדה לצמצום הקשירות".

עוד לפני שהוקמה הוועדה, התראיין מנכ"ל משרד הבריאות לקרן נויבך, וסיפר על כוונתו להקים ועדה ציבורית לבדיקת נושא הקשירות. באותה נשימה הוא הצהיר: "אנחנו לא נטיל את האחריות על הצוותים הפסיכיאטריים". כיצד קובע המנכ"ל עמדה בנושא שאמור להיבדק ע"י הוועדה שזה עתה הקים? האם המנכ"ל החליט מראש מה יהיו או לא יהיו מסקנות הוועדה?
בהמשך, נקבע הרכב הוועדה. לא מפתיע היה לגלות כי ארבעה מחברי הוועדה הם פסיכיאטרים חברה נוספת מצוותי האשפוז הפסיכיאטרי ורוב השאר הם אנשי משרד הבריאות. כדי ליצור מראית עין של ועדה ציבורית, הוועדה התקשטה גם בשניים-שלושה נציגים מטעם גופי וארגוני הזכויות, אשר בהגדרה, אינם מייצגים את המתמודדים, וממילא ברור שבהיותם מיעוט בוועדה, אין לאנשי משרד הבריאות סיבה לחשוש מהם. למתמודדים עצמם לא הוקצה כל מקום בוועדה.
כלומר, הגורמים אשר יצרו את הבעיה, חברים עכשיו בוועדה שאמורה לפתור את הבעיה. כאן צריך לעצור ולהבהיר – הנושא של קשירת ובידוד מטופלים באשפוז הפסיכיאטרי הוא אינו נושא פסיכיאטרי/טיפולי אלא נושא חברתי ומשפטי העוסק בזכויות אדם וכבוד האדם וחירותו. הפסיכיאטרים לא אמורים להחליט מה יהיה הנוהל או החוק, אלא לפעול ע"פ הוראות החוק.
לאחר שחברי הוועדה נקבעו, פרסם יו"ר הוועדה קול קורא למתמודדים לבוא להעיד בפני הוועדה. בהתאם לפרסום, פנתה קהילת "שוברים קשירה" לוועדה וביקשה להביא עדויות מקצועיות הנוגעות לקשירות בפני הוועדה, ולהציג לוועדה ראיון עם פסיכיאטר אוסטרלי השולל לחלוטין את הקשירות. במשך כחצי שנה התעלמה הוועדה ממספר פניות אליה ולמעשה הדירה את קהילת המתמודדים מהדיון. רק לאחר שהנושא עלה ב"סדר יום" עם קרן נויבך, כאשר המנכ"ל טוען שלא ידע מההדרה למרות מספר מכתבים שנשלחו אליו בנושא, הזמינה הוועדה את נציגי הקהילה להביא את העדויות לפניה.
גם ארגוני הזכויות החברים בוועדה, אותם ארגונים הזועקים לא פעם כנגד הדרה וחוסר שקיפות, לא פצו פה לנוכח מחדלי הוועדה ולמעשה שיתפו פעולה איתם, כולל הניסיון להדיר את קהילת "שוברים קשירה" מהדיון וחוסר השקיפות של הוועדה.
אין מנוס מלהבין שהוועדה לצמצום הקשירות היא למעשה תרגיל מבריק ביחסי ציבור שנועד כדי שלא יתערב גורם חיצוני למשרד הבריאות והשליטה תישאר בידי אנשי משרד הבריאות ואגף בריאות הנפש מחד, וכדי להשתיק את המחאה הציבורית והתקשורתית מאידך.
כדי להפסיק את הפשעים שנעשים תחת המסווה של "טיפול פסיכיאטרי" יש ליצור חקיקה הולמת, המתאימה להתפתחויות החברתיות של המאה העשרים ואחת ולהתפתחויות שחלו בשטח של הטיפול הנפשי; לפרק את הקרטל שיצרו הפסיכיאטרים, ולממן, ללמוד ולהביא לארץ את המודלים של חלופות האשפוז והטיפול בקהילה שכיום ידוע שהתוצאות שלהם טובות בעשרות מונים מאלו של הפסיכיאטריה הממסדית; ובמקביל לקדם את הצעת החוק שהגישו חה"כ אילן גילאון ואחרים שקוראת להחלת פיקוח חיצוני על מערך בריאות הנפש.
כך או אחרת, המתמודדים מצאו את עצמם שוב נתונים לחסדיהם של פסיכיאטרים, אנשי משרד הבריאות וארגוני זכויות אשר כלל לא מייצגים אותם ולמעשה, ממשיכים את הגישה הפטרנליסטית כלפי המתמודדים, אותה גישה שהביאה את מערך בריאות הנפש במדינת ישראל לשפל המדרגה.
הכותב הוא מנחה תהליכים לצמיחה אישית, מייסד קהילת "שוברים קשירה – זכויות אדם באשפוז הפסיכיאטרי", ומנהל בקבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש"