יחידת אימהות בית שבתי לוי חיפה

הרגשנו כמו בבית כלא לאימהות , נעמה לנסקי , ישראל היום,  29.06.2017

חוקים נוקשים, אסור לצאת בלי ליווי מדריכה ועל פרטיות אפשר רק לחלום • יחידת האימהות בבית שבתי לוי בחיפה היא פנימייה שיקומית סגורה לאימהות שנשלחות לשם בצו בית משפט לתקופה של 14 חודשים, שבהם יידרשו להוכיח לגורמי הרווחה שהן ראוים להיות אימהות • חשיפה

להורדת / צפיה בתחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל
אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל

טלי מספרת שלפעמים, כשהיתה מטיילת עם הבן שלה בקניון, או הולכת איתו לגינה הציבורית, הוא פתאום היה מסתכל עליה ושואל, "אמא, כבר לא יכעסו עלייך? מרשים לך להיות איתי לבד?"

"הייתי קונה לו גלידה או ממתקים והוא היה שואל, 'זה לא אסור לך?' ככה, כמעט על כל שטות. ואני הייתי אומרת לו, 'מאמי שלי, הכל בסדר, אף אחד לא יכעס עלי. נגמר. אנחנו כבר לא שם'. אבל הוא זכר את כל מה שעברנו. את הכללים ואת החוקים ואת ההערות ואת הפיקוח, שלפעמים היה בצעקות".

"שם", זה ביחידת האימהוֹת בבית שבתי לוי בחיפה – פנימייה שיקומית סגורה לאימהות ולילדיהן, היחידה מסוגה בארץ, שבה שהתה טלי עם בנה. ליחידה נשלחות נשים עם ילדיהן על ידי גורמי הרווחה ומתוקף צו בית משפט לפרק זמן של 14 חודשים לפחות, ולרוב כמוצא אחרון, לפני שילדיהן יילקחו מהן. אי עמידה בתנאי המסגרת הסגורה, הכוללת כללי התנהגות נוקשים, תביא, בסבירות גבוהה, לשליחת הילדים למשפחות אומנה ואף למסירתם לאימוץ. פרידה סופית ומוחלטת.

דיצה חטב מציגה המודל האימהי בבית שבתי לוי

"הצלחתי לעבור את התקופה שם והילד איתי, ברוך השם", אומרת טלי (39). "אבל מה שהתרחש שם לא יעזוב אותנו לעולם. לא את הילד, ובטוח שלא אותי.

"בבית שבתי לוי אין לך באמת זכויות כלפי הילד, והוא מרגיש את זה. במשך 14 חודשים הוא שמע כל הזמן שאומרים לאמא שלו 'אסור לך ככה' ו'מותר לך רק ככה', 'אל תעשי את זה', ו'ככה זה מנוגד לחוקים'. גם לו המדריכות ביחידה היו אומרות, 'אתה יודע שזה אסור, אתה יודע שאנחנו לא מרשות לאמא'".

טלי (שם בדוי, כמו של יתר המרואיינות בכתבה) היא אישה חריפה, חדת מחשבה, חזקה ונמרצת. גזרתה הדקיקה ופניה היפות לא מסגירות את גילה, ובוודאי לא את עברה. היא עלתה לישראל בצעירותה מבריה"מ לשעבר עם משפחתה, וחוותה קשיי קליטה, שגזרו עליה חיי עוני ודחיקה לשולי החברה הישראלית. פעמיים נישאה. מבן זוגה הראשון התאלמנה, ומהאחר התגרשה. מנערותה היתה קורבן לאלימות על כל סוגיה – פיזית, מילולית, כלכלית ומינית. אל בית שבתי לוי הגיעה לאחר שנים שבהן נדדה עם בנה בין מקלטים לנשים מוכות.

בית שבתי לוי
בית שבתי לוי

היא מתארת חוקים ואיסורים, שנראים כפגיעה קשה בזכות לפרטיות. "למשל, הדלת של החדר שלך, החדר הפרטי שבו את חיה וישנה עם הילד, חייבת להיות פתוחה בכל שעות היום והלילה, כדי שהמדריכות יוכלו לראות מה את עושה, וגם להיכנס אם ירצו. זה בנוסף לכך שמחוץ לדירה שלך, כל המקום מלא במצלמות, שמצלמות 24 שעות. מתעדות אותך עם הילד שלך.

"ביום הראשון שלי, כשהבהירו לי שזה החוק, הייתי המומה. הבנתי שאני לא יכולה לזוז בלי ליווי ופיקוח ואישור ודיווח. שבודקים לי בדיוק כמה ואיזה אוכל אני שמה לילד בצלחת, מה אני לובשת, איך ועם מי אני מדברת. שמותר לי לעשן סיגריה רק פעם בשעה וחצי, למשך רבע שעה גג. הבנתי שרושמים כל פיפס שאני עושה ומצלמים אותי כמו באח הגדול.

"אבל לא באתי לתוכנית ריאליטי. אני לא מוגבלת בשכל, אני לא נרקומנית, אני לא אלכוהוליסטית ואני לא פושעת. מה אני בסך הכל? אמא לילד מקסים וקטן, שהיו לה החיים הכי קשים בעולם. הרווחה החליטה לשלוח אותי לבית שבתי לוי כאילו כדי לעזור לי ולאפשר לי להישאר עם הילד. אני הרגשתי שאימהות בעצם נכנסות לשם כשחבל תלייה קשור להן סביב הצוואר. אם תעשי טעויות, תעופי משם ואין לך ילד".

• • •

טלי היא אחת מתוך שורה של אימהות חד־הוריות, ששהו ביחידה במהלך חמש השנים האחרונות ותיארו בפנינו את חייהן בין כותלי המוסד. בשל קוצר היריעה, נציג רק כמה מהעדויות המצויות בידינו.

לכל אחת מהן סיפור חיים כואב ורצוף תלאות, שנדרשת גבורה אמיתית כדי לשרוד אותו. רובן ככולן זקוקות לסיוע, תמיכה, הנחיה וליווי כדי לשאת בעול חייהן ובאחריות גידולם של תינוקות וילדים קטנים.

מטבע הדברים הן שונות מאוד, ובכל זאת ניתן לזהות ביניהן מכנה משותף. כמעט כולן אינן ילידות הארץ והשתלבותן בחברה הישראלית היתה קשה. חלקן נפלטו ממסגרות הלימוד, ולעיתים הופרדו מהוריהן בילדותן ונשלחו למסגרות חוץ־ביתיות. כולן חסרות עורף משפחתי מוצק, ובודדות במצוקתן. נשים מוחלשות מאוד, ובעיקר עניות מאוד.

בית שבתי לוי הוקם בשנות הארבעים של המאה שעברה כמעון ילדים וכבית החלמה לתינוקות חולים. רבים מהילדים שטופלו בו הובאו ממעברות העולים בשנות החמישים. בהמשך הפך לפנימייה, ובשנת 1995 נפתח בו "מרכז חירום": מעון סגור, שאליו נשלחים ילדים החל מגיל 3, מייד לאחר שהוצאו מבתיהם, בשל חשד להזנחה או להתעללות. תחנת מעבר זמנית לפני שהם מועברים למסגרות אחרות, כמו אומנה ואימוץ, או חוזרים להוריהם, אם אלה מצליחים להחזירם. בשנת 2004 החלה לפעול במקום גם יחידת האימהות.

שלוש קומות יש במבנה. התחתונה משמשת את מרכז החירום. האמצעית שימשה עד לפני שנה וחצי פנימייה לילדים עד גיל 7, אך נסגרה לטובת הרחבת יחידת האימהות. כיום, שוכנת היחידה בקומה האמצעית ובקומה העליונה, ויש בה שבע דירות, שבכל אחת מהן מתגוררות שתי אימהות – חלקן עם ילד אחד, חלקן עם שניים. בכל דירה שני חדרים, אחד לכל אמא וילדיה, סלון קטן משותף, מטבחון וחדר רחצה. כאמור, חל איסור מוחלט על סגירת דלתות החדרים האישיים והדירות עצמן נטולות דלת כניסה. לחלקן שער עץ נמוך, המונע מהתינוקות הזוחלים לצאת החוצה.

עד גיל שנה נמצאות האימהות עם ילדיהן במשך כל שעות היממה. אחר כך נשלחים הילדים לגן הפועל בקומה התחתונה במוסד מ־8 בבוקר עד 12:30 בצהריים, או 14:00, אם מדובר בילדים גדולים יותר.

היציאות של האימהות מהמוסד קצובות ומחייבות אישור מראש. בשבועות ואף בחודשים הראשונים הן יוצאות עם ילדיהן אך ורק בליווי צמוד של מדריכות, לפרקי זמן קצרים. בהמשך מאפשרים להן לצאת לבד למכולת, לגינת המשחקים הסמוכה או לקופת חולים, במידת הצורך, בכפוף לאישור ועל פי לוחות זמנים קשיחים.

ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום: אפרת אשל
ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני
קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום:
אפרת אשל

ביקורים הם נדירים. "את חייבת לקבל אישור על כל ביקור של ההורים או האחים שלך, ולי יצאה הנשמה עד שקיבלתי אותם", מספרת דקלה (24). "מה זה יוצאת הנשמה? תשתקי, תעשי כל מה שאומרים לך, תורידי את הראש נמוך נמוך. אחת לחודש־חודשיים, או בחגים, מותר לך לצאת לחופשה של יום־יומיים, אבל רק אם את מתנהגת כמו שצריך. חוץ מזה את שם. סגורה וחנוקה.

"אם את מתנהגת יפה, תקבלי במשך הזמן אישור לצאת בערב – למשל, כדי להיפגש עם חברות. זה קורה מעט מאוד במשך 14 החודשים. על כל יציאה משלמים למקום כסף עבור השמירה על הילד. 20 שקל ליציאה קצרה של שעתיים, 50 שקל אם את ישנה בלילה מחוץ למקום. בכל מקרה את צריכה להגיד איפה בדיוק תהיי, ויש כללים מדויקים מה מותר ומה אסור".

"אחד הדברים המדהימים הוא שמשתלטים לך על הקשר עם האימהות האחרות", מספרת דקלה. "את חיה עם נשים אחרות מסביב לשעון, אבל יוצרים בינינו מרחק, הכי לא טבעי בעולם. אסור היה לי אפילו להדליק סיגריה לחברה. אם הייתי הולכת למכולת, אסור היה לי לקנות לה כלום. אפילו לא מסטיק. כשהיא היתה צריכה ללכת לשירותים, לא יכולתי לשמור לה על הילד לדקה. רק מדריכה. כשהיא קשרה את השרוכים, לא יכולתי להחזיק לה את הילד, ואפילו לא את התיק או הטלפון או השקית מהמכולת.

"נתתי לחברה 50 שקל כדי שיהיה לה לנסיעה לבית משפט, או השאלתי לה בגד, כמעט תלו אותי", אומרת טלי.

"לא היתה ברירה. למדנו לעשות בינינו קומבינות. מצאנו דרכים להסתיר שאנחנו עוזרות אחת לשנייה בקניית מצרכים, אפילו בכביסה".

בית שבתי לוי נמצא בבעלותה של עמותה פרטית באותו שם, המתוקצבת על ידי משרד הרווחה, ובנוסף מגייסת תרומות רבות בארץ ובחו"ל.

מצבת כוח האדם ביחידת האימהות כוללת את מנהלת היחידה ו־15 מדריכות העובדות במשמרות לאורך כל השבוע וכל שעות היממה. שלוש עובדות סוציאליות ופסיכולוגית מועסקות בה במשרה חלקית.

יחידת האימהות מקבלת ממשרד הרווחה תקציב חודשי של 9,300 שקלים עבור כל נפש – כלומר, עבור אם וילד משלם המשרד 18,600 מדי חודש בחודשו. עבור אם ושני ילדים – כמעט 28 אלף שקלים. בחישוב שנתי, התקציב הציבורי המוזרם רק ליחידת האימהות עומד על 3.5 מיליון שקלים לפחות. אולם לדברי ההנהלה, הסכום מכסה רק כ־60 אחוזים מהעלויות הנדרשות, ולכן נעשה גיוס תרומות. חלק מכוח האדם עובד בהתנדבות והמקום מקבל בגדים וצעצועים כתרומות.

גם למרכז החירום מזרים משרד הרווחה תקציבים ציבוריים גדולים. על כל ילד מקבל המוסד כ־17 אלף שקלים מדי חודש, ובמקום שוהים עד 20 ילדים. בסך הכל, הסכומים שמעביר המשרד לעמותת שבתי לוי יכולים להגיע גם ל־7 מיליון שקלים בשנה.

האימהות, מצידן, משלמות למקום 1,600 שקלים מדי חודש עבור השהות. הסכום נלקח מקצבת הביטוח הלאומי שהן מקבלות, העומדת כיום על כ־2,600 שקלים (לא כולל דמי נכות שונים, אם יש).

במהלך השהות ביחידה זוכות האימהות לקבל דמי כיס שבועיים של עד 240 שקלים לאם עם ילד אחד, או עד 300 שקלים לאם עם שני ילדים. הכסף מיועד בעיקר לקניית מוצרי מזון, היגיינה וביגוד, והנשים חייבות להציג קבלות המפרטות את כל קניותיהן ונבחנות בקפידה. אם ערכו קניות בסכום נמוך מ־240 שקלים בשבוע, הסכום שיועבר להן בשבוע שלאחר מכן יהיה נמוך יותר, בהתאם. גם אם הקבלות יעידו שהן רכשו מוצרים שעליהם לא קיבלו אישור, עלות המוצרים לרוב תנוכה מדמי הכיס שיקבלו בשבוע העוקב.

הצוות המקצועי ביחידה מחבר דו"חות מפורטים על כל אחת מהאימהות, הנשלחים אל גורמי הרווחה ובתי המשפט ויכולים להכריע את גורל המשפחה. פיקוח משרד הרווחה במקום נעשה באמצעות קיום ישיבת ועדת ביצוע רק אחת לחודשיים, שבה משתתפים הנהלת המקום וגורמי הרווחה, וישיבה שנתית בפורום נרחב.

אפשר בהחלט להניח שיש נשים שרואות בחיוב את התקופה ביחידת האימהות. הנהלת המקום הזמינה לפגישתה עימנו אם ששהתה ביחידה במשך 16 חודשים עם שני ילדיה, וסיפרה שהיא מלאת תודה על הכלים שהוענקו לה. אבל רובן המכריע של האימהות שעימן שוחחנו תיארו חוויות אחרות – פחד, השתקה, השפלה, הקטנה, פלישה קשה לחייהן הפרטיים וחילול זכויות יסודיות, החל בחופש הבחירה, וכלה בזכות לפרטיות.
ריטה (32) הגיעה ליחידה לפני כמה שנים, עם בנה שהיה אז בן כחצי שנה. "באותה נקודה לא הוצעה לי שום אפשרות אחרת, שתשאיר את התינוק שלי איתי. עורך הדין שייצג אותי ממש התנגד שאלך לשם והזהיר אותי שככה יש סיכוי גבוה שאאבד את הילד. אבל הרווחה אמרו לי: או שבתי לוי – או שלוקחים לך אותו.

"התקופה ביחידת האימהות היתה נוראית מבחינתי. אני לא מבינה איך הם מרשים לעצמם לתאר את מה שהם עושים כסיוע ותמיכה לאימהות, כשאני בעיקר הרגשתי שחונקים אותי. חשבתי הרבה פעמים איך אני בורחת משם עם הילד, אבל בהדרגה הפכתי יותר לוגית בחשיבה שלי. הבנתי שהמטרה שלי היא לשרוד, כדי שהרווחה תרד ממני ותיתן לי לחיות. רק להחזיק מעמד שנה וחצי, ולקבל את החופש שלי.

"אני דעתנית. אני אישה חושבת. אם דברים לא נראים לי הגיוניים אני מתווכחת. הרבה דברים שם נראו לי חסרי היגיון, אבל עשיתי בראש את החשבון שאם אתווכח, אסתבך. אז נשכתי את השפתיים. לא תמיד הצלחתי לא להתווכח, ואפילו הזהירו אותי כמה פעמים שיעיפו אותי, ובכל זאת הצלחתי איכשהו למשוך".

מה הכי פגע בך?

"ההתנשאות. חוסר הכבוד. חוסר כבוד לפרטיות שלך, לחופש שלך, לאינטליגנציה שלך. יש שם משטר נוקשה, ואת חייבת להיכנע. היחס שמפגינים כלפייך הוא של המעטה בערך שלך, לא רק כאמא, אלא כאדם. הרגשה שמועכים אותך. מדריכות היו אומרות לי, 'את הגעת לפה כדי ללמוד מאיתנו', כאילו שאני ילדה מטומטמת שאין לה מושג מהחיים שלה.

"אסור לך לבשל שם אחרי השעה 1 בצהריים. בערב את יכולה להכין מקסימום סלט, אולי חביתה. אין מצב לבשל מרק או לאפות פשטידה. לפי מה שהסבירה לי אחת המדריכות, הכלל נועד כדי שהילדים לא ייפגעו מסירים על האש או מתבניות תנור חמות. את מבינה? אנחנו מטומטמות ומוגבלות. איך כל האימהות בעולם מבשלות ארוחת ערב לילדים שלהן? ככה אתם מנסים לגרום לי להיות אמא 'מוצלחת'?

"אם נגמר לך הלחם, או שכחת לקנות – אסור לך לבקש מהשותפה. ופה יש מלכודת. אם מוקדם בבוקר אני אגלה שנגמר לי הלחם ואבקש לצאת למכולת, זה יכול להיחשב כישלון שלי. זה מסוג הדברים שיירשמו בדו"חות שלהם בתור הוכחה לחוסר תפקוד שלי.

"עכשיו תחשבי כמה פעמים קרה לך שקמת בבוקר, ראית שנגמר הלחם לסנדוויצ'ים של הילדים וקפצת למכולת. זה הופך אותך לאמא לא טובה? כשאני גיליתי שנגמר לי הלחם וביקשתי כמה פרוסות מאמא אחרת, כדי להכין לילד סנדוויץ' לגן, חטפתי. עשו לי שיחות בירור ונזיפה, והכל נרשם בדו"חות שעוברים לרווחה וקובעים מה יהיה עם החיים שלך.

"תקשיבי, עשיתי טעויות, ברור שעשיתי. לפעמים נתתי לילד אוכל לא מתאים, שהוא לא רצה לגעת בו. נתתי לו חתיכות גדולות מדי, או קטנות מדי. כל טעות בצלחת עלתה לי בשיחת הבהרה ואזהרה. שאני לא זהירה ולא אחראית ומסכנת את הבן שלי.

"אח"כ הייתי יושבת בחדר, עוצמת עיניים ואומרת לעצמי, אלוהים, הן מנסות להפוך אותי למכונה? מתוך לחץ, כשיושבים לך על הראש כל הזמן וכשאת במבחן שלא נגמר, את כבר לא ממוקדת. לא חופשייה ולא טבעית. עושה טעויות שרק בדיעבד את מבינה אותן, כשיש לך רגע שקט עם עצמך. ואין הרבה רגעים כאלה.

"בלילות לא ישנתי טוב. היו לילות שלא הצלחתי להירדם, אז שכבתי במיטה עם הטלפון וגלשתי קצת באינטרנט, או הסתמסתי. בדרך כלל זה נגמר מהר מאוד, כשראיתי צל של מדריכה בכניסה לחדר ואז את המדריכה עומדת מעלי ואומרת לי, 'תסגרי את הטלפון. את צריכה ללכת לישון'. כאילו שאני ילדה בת 8, ולא אישה בת 30.

"בדלת של חדר האמבטיה שלי היה חלון. אני זוכרת שיום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת את אחת המדריכות מציצה מהחלון. אני עומדת שם ערומה, והיא מסתכלת עלי, בודקת מה אני עושה.

"בסופו של דבר, עושים מעט מאוד, בעיקר בישול וניקיון. משעמם מאוד. יש ביחידה כמה טלוויזיות, שזמן הצפייה בהן מוגבל מ־10 בערב עד 12, ורק בתנאי שסיימת את כל המטלות. יש מעט פעילויות לילדים, כמו שעת סיפור וטיולים בארץ, בחגים. את בקושי יוצאת משם, את לא עובדת, לא לומדת.

"כשהילד איתך אסור לך לעשות שום דבר חוץ מלהיות איתו. אסור בשום אופן לגעת בטלפון, או בטאבלט, כשאת עם הילד בחדר, בדירה, ברחבה המשותפת, בגינת המשחקים. כשאני האכלתי את הילד, אסור היה לי אפילו לדבר עם אימהות אחרות.

"כשהילד מתחיל ללכת לגן, יש לך קצת שעות לעצמך, שבהן את חייבת לבשל, לעשות קניות, לנקות ולסדר את החדר, את הדירה ואת המרחבים המשותפים. ויש גם קבוצות טיפול קבוצתיות, עם חובת נוכחות".

• • •

ריטה מספרת שפגשה בבית שבתי לוי כמה מדריכות חמות ורגישות, "שנתנו לי כבוד, בניגוד לכל האחרות. אחת מהן, שמאוד אהבתי, אמרה לי שמכריחים אותן לשמור על דיסטנס מהאימהות ומהילדים, כחלק מהתפקיד שלהן. מהסמכות שלהן. לה זה היה קשה. לעומתה, היו כמה שממש פחדתי מהן. במיוחד פחדתי מההנהלה. הרגשתי שכל החיים שלי ושל הבן שלי אצלם ביד. כל הגורל והעתיד שלנו ייקבעו לפיהן.

"בסופו של דבר, הצלחתי להשלים את תקופת השהייה במקום, כמעט שנה וחצי, והיום אני מגדלת את הבן שלי לבד ובהצלחה, בלי שום פיקוח של הרווחה. ואני יכולה להגיד בביטחון שאני לא עושה 90 אחוז ממה שהכתיבו לי שם".

אחד הקשיים המשמעותיים שחוותה ריטה היה קשור ברצונה להניק את בנה. "מרגע שנכנסתי ליחידה, כשהיה בן חצי שנה, רצו לגרום לי להפסיק להניק. אחת העובדות הסוציאליות אמרה לי, 'אני הנקתי את הילדים עד גיל חצי שנה, אחר כך זה מוגזם'. הגעתי למצבים לא נורמליים, שהסתרתי מהם שאני מניקה".

דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל
דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל

קריאת הדו"חות של יחידת האימהות מבהירה עד כמה מנגנוני הבקרה וההתערבות בחיי האימהות מקיפים, קשוחים ויורדים לפרטי פרטים, גם הקטנים והקטנוניים ביותר. באחד הדו"חות מתואר "תפקוד לוקה בחסר" של אם ה"מרבה להירדם בערב כשעדיין לא סיימה את מטלותיה, וכשתורה לנקות את הדירה. כשהמדריכות מעירות אותה היא אומרת 'עוד שנייה', ורק לאחר מספר בקשות היא קמה".

בנוסף, נמתחת ביקורת על אותה אם שהיא "מתקשה להתנהל לפי סדר היום הקבוע". למשל, באחד הימים השכיבה את בנה לישון בין 4 ל־5 אחה"צ, "כי רצתה לנוח". בהזדמנות אחרת, ביקשה להחליף תורנות ניקיון של רחבת היחידה עם אחת האימהות, כי טענה שכואבת לה הבטן. "לאחר פנייתה", קובע הדו"ח, "נצפתה כשהיא אוכלת פרוסת עוגה, ובכיור נמצאו צלעות בשר. ההרגשה היתה כי ניסתה לחמוק מתורנות הניקיון שלה".

הרגלי האכילה וההאכלה זוכים להתייחסות קפדנית. למשל, "קרה שנראתה אוכלת עם בנה מאותה צלחת, באופן שהפריע למדריכות לראות את כמויות האוכל שהילד אוכל… לעיתים החזיקה את צלחת האוכל של בנה רחוק מדי ממנו והאכילה אותו בקצב שלה, או שהכניסה מזון לפיו בזמן שעדיין לעס. לעיתים מילאה כפית במזון ובזמן שהילד לעס, דיברה עם הסובבים אותה ולא שמה לב שהילד סיים ללעוס ומחכה לה.

"קרה שבזמן הארוחה קראה עיתון, השתמשה בנייד או בטאבלט, והודתה שמשעמם לה… התקשתה להפנים את הנחיות הצוות להושיב את התינוק בכיסא האוכל רק בזמן הארוחות, ונהגה להושיב אותו בכיסא כפתרון לכל דבר, למשל בזמן ששטפה את הכלים, ניקתה את הדירה והכינה אוכל".

לאחר שהיא נצפתה הולכת עם בנה על הכביש ולא על המדרכה "כדי לקצר את הדרך", על פי הדו"ח, הוחזר לה הליווי הצמוד ליציאותיה מחוץ למוסד.

• • •

"הדיווחים של בית שבתי לוי כבדי משקל, גורליים", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה. "יש להם השפעה מכרעת בוועדות תכנון, טיפול והערכה (שבהן נדון המשך דרכם של האם וילדיה, כולל ההחלטה על ניתוקם; נ"ל) ובבתי המשפט. הצוות שם נמצא עם האימהות 24 שעות, 7 ימים בשבוע, מתעד כל דבר, קטן כגדול. לכן המשקל שלהם אדיר.

"כל מעידה מתועדת ולפעמים מצולמת ומהווה ראיה כנגדה בהליך בבית המשפט. אמא שלא עוברת את התקופה בשבתי לוי בהצלחה, לפי הפרמטרים שלהם, תיתפס ככישלון בעיני גורמי הרווחה.

"מניסיוני, מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות. הפיקוח ההדוק, החיים תחת זכוכית מגדלת, כשלכל טעות, גם הקטנה ביותר, יש משקל עצום. אני לא מאפשרת לאימהות שאני מייצגת להיכנס ליחידה הזאת ונלחמת בבתי משפט כדי למצוא להן מענה אחר או למצות כל אפשרות בעזרת המשפחה המורחבת.

עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון
עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון

"אמא שמתאמצת בכל כוחה לתפקד לשביעות רצונן של המדריכות במקום, יכולה לטעות, טעות שיכולה לקרות לכל אמא באשר היא. ואם היא תטעה, תפעיל שיקול דעת לא נכון, תילחץ, תישבר – מצבה יהיה לא טוב, עד כדי אובדן הילדים שלה. אחרי שבתי לוי אין באמת הזדמנות נוספת, כי, לכאורה, נצברו די ראיות לשלול מסוגלות הורית.

"החיים שם הם שיקוף לא ריאלי, ואפילו לא הוגן, של החיים האמיתיים.

"מה שמקומם אותי הוא שבתי המשפט וגורמי הרווחה ממליצים לא פעם להפנות את האימהות למסגרת שבה יתאפשר להן להמשיך להיות עם הילדים, אבל אין הרבה אפשרויות כאלה. למשל, אומנת אם וילד נדיר מאוד למצוא. במצב הזה, בהיעדר מענה אחר, בית שבתי לוי הופך להיות האפשרות הכמעט בלעדית, ומכאן המעמד והכוח שלהם.

"זמן ההמתנה לקבלה יכול להגיע לחודשים ארוכים, ובתקופה הזאת האימהות והילדים לא תמיד יהיו ביחד. כלומר, הם יתחילו את השהות ביחידה אחרי תקופה של נתק, שמביא לסדיקת הקשר ההורי ולאינספור מצוקות בשני הצדדים. מדובר בעוול על עוול, ובעיקר בסיכוי נמוך שהתהליך הזה, הבעייתי מלכתחילה, יצליח".

עבור מאיה, צעירה בתחילת שנות ה־20, התהליך נגמר בדרך כואבת. היא נשלחה ליחידה עם בנה כשהיה בן פחות משנה. עד אז התגוררה עם אמה, שסייעה לה בגידול התינוק. כשהיה בן שמונה חודשים נסעה לבד לכמה ימים, בלי לעדכן את אמה. מכיוון שהדבר כבר התרחש פעם אחת לפחות בעבר, לקחה הסבתא את נכדה ללשכת הרווחה וביקשה שיטפלו בו.

"אמא שלי, שתהיה בריאה, לא הבינה איזו טעות היא עושה. היא חלשה בעברית ולא מכירה את המערכות בארץ. עוד באותו יום הלכתי לרווחה וביקשתי שיחזירו את הילד שלי, שזאת אי הבנה ביני לבין אמא שלי, אבל הוא כבר הועבר למסגרת חירום זמנית.

"אחרי כמה ימים נערכה לי ועדה. ישבתי לבד מול עשר עובדות סוציאליות ועוד אנשי מקצוע, שלא הכרתי. סיפרו לי על שבתי לוי ואמרו שזה יהיה מקום טוב בשבילי, שיעזרו לי לגדל את הבן שלי וככה אוכל לקבל אותו חזרה. לא היה אכפת לי מכלום, רציתי את הילד.

"חיכיתי חודש וחצי עד שהתפנה מקום בשבילנו. כל הזמן הזה הוא היה במשפחת אומנה זמנית ונתנו לי לפגוש אותו לשעה בשבוע. תינוק, מה הוא מבין. מטלטלים אותו ממקום למקום, אנשים זרים נוגעים בו, לוקחים אותו, מטפלים בו, ואין לו מושג למה ומה קורה לו ולאן נעלמתי.

"כשהגעתי ליחידה שמחתי מאוד להיות איתו שוב, אבל גיליתי שהמקום מאוד מלחיץ וקשה. כל פיפס שאת עושה עם הילד מחייב אישור וגורר הערות, הסברים, ביקורת. 'זה לא טוב'. 'את טועה'. 'את לא עושה נכון'. 'תסתכלי עלינו'. 'יותר לאט'. 'יותר מהר'. 'זה אסור'. אתן רציניות? יותר מחצי שנה גידלתי את הילד שלי בעצמי. מאיפה באתן לי עכשיו?
"הופכים אותך לכזאת קטנה. מסרסים אותך. משתלטים לך על החיים. עוקבים אחרי כל מה שאת עושה. הכל. עוברים לך על הקבלות לראות מה קנית בסופר. מקשיבים לך לשיחות הטלפון. את מודדת לילד חום, נותנת לו אקמולי – הן צמודות אלייך. כל היום מסתכלות עלייך כאילו את טלוויזיה. בוחנות אותך, מחטטות.

"את כמו טיפשה שלא יודעת כלום. ואת חייבת לסתום. לא יכולה לסרב, בקושי יכולה רק להגיד מה דעתך. הילד שלך איתך בצו בית משפט. זה לא משחק. תעשי בעיות – יעיפו אותך וייקחו אותו.

"עם הזמן הרגשתי יותר ויותר חנוקה. התפקוד שלי היה בסדר גמור. לא היתה להן מילה אחת רעה להגיד עלי בתור אמא, והדו"חות היו מצוינים. אבל ההרגשה שלי היתה כמו בכלא. נגמר לי האוויר. אחרי חודשיים ביקשתי שישחררו אותי משם. לא אפשרו לי, אמרו שאני זקוקה לפיקוח.

"אחרי שלושה חודשים אישרו לי לצאת לאפטר. כמו בצבא. יציאה בשעות הערב וחזרה למחרת ב־10 בבוקר. תמורת השמירה על הילד את משלמת.

"יצאתי משם ביום שישי בערב, ובשבת בבוקר ראיתי שלא אספיק להגיע חזרה בזמן. התקשרתי ואמרתי שאני מאחרת, והמדריכה הודיעה לי שאין לה אפשרות לאשר לי לחזור, ושאגיע לפגישה ביום שני. נכנסתי להלם טוטאלי. מאותו רגע לא הבנתי מה קורה איתי.

"ביום שני הגעתי לפגישה. לפני שהיא התחילה, ראיתי את הבן שלי. חיבקתי ונישקתי אותו, עד שהפרידו בינינו כדי שאכנס לפגישה עם המנהלת ועובדת סוציאלית. הילד צרח מרוב בכי, ממש צעקות, ואני נכנסתי לפגישה כשכל הפנים שלי דמעות.

"אמרתי להם שאני מבקשת עוד הזדמנות. ברור שטעיתי. גם איחרתי וגם לא הייתי בחיפה, כמו שדיווחתי מראש. אני מודה. והן ישבו מולי, בשיא הקשיחות והתקיפות, ואמרו לי: 'אלה חוקי המקום. את ידעת לאן את נכנסת. את לא אחראית, נכשַלת'.

"הרגשתי שאני מתה. רציתי שיחזירו אותי אז ישבתי והנהנתי. הסכמתי איתן שעשיתי טעות. אבל הבנתי שזה לא מעניין אף אחד. אמרו לי שאני יוצאת משם בלי הילד. שאני לא מתאימה.

"שברו אותי. הגעתי אליהם כדי שיתמכו בי, וכדי שאשאר עם הילד. הכל היה טוב איתי, אבל בטעות הראשונה שעשיתי, ואני יודעת שהיא מאוד גדולה, הכל נגמר. אין לי ילד".

מאז חלפה שנה. בנה של מאיה נשלח למשפחת אומנה, וכנראה מיועד לאימוץ. כלומר, קלושים הסיכויים שהוא אי פעם ישוב אליה. הדיווחים הסוציאליים עליו מלמדים שלאחר שנותק מאמו, היה במצוקה חריפה. כמעט שלא אכל ולא ישן. היה כבוי, עצוב, וחיפש את אמא שלו.

"מאז ראיתי אותו מעט מאוד פעמים, והניתוקים בינינו יותר ויותר ממושכים", מספרת מאיה בשפתיים קפוצות, כדי שלא לפרוץ בבכי. "המפגש האחרון בינינו היה מזעזע. הוא כבר לא רצה להתקרב אלי ונצמד אל הורי האומנה שלו. הוא התינוק שלי. הבן היחיד שלי. אבל אני לא אמא שלו. הם קברו אותי בחיים".

עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט
עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט

הרגישות של רותי קרפ בית שבתי לוי

עו"ד יוסי נקר, המייצג משפחות מול מערכות הרווחה, מספר כי "אחת האימהות שייצגתי נסעה לישיבה של ועדת תכנון, טיפול והערכה, וכשחזרה לבית שבתי לוי אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס. ככה. לא הודיעו לה בוועדה שהיא מופרדת מהתינוק, וממילא לא הציגו בפניה צו בית משפט.
"נסעתי איתה למקום עוד באותו ערב, והסברתי שאין צו, אבל זה לא עניין אף אחד.
"התינוק נשאר בשבתי לוי לכמה ימים, ומשם נשלח למשפחת אומנה. רק אחרי חודש, באמצעות מאבק משפטי, הצלחנו להחזיר אותו, והוא גדל עד היום עם האמא, שבינתיים נולד לה ילד נוסף. ברור ששבתי לוי טעו ביחס לאותה אם טעות חמורה מאוד. אלמלא העקשנות שלנו, הילד הזה היה נשלח לאימוץ. לא ברורה לי הקלות הבלתי נסבלת שבה היא, וגם אימהות אחרות, הורחקו מהילדים שלהן.

"כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות. מכיוון שהם היחידים שנותנים שירות מעין זה, משרד הרווחה תלוי בעמותה הפרטית הזאת. הם צברו כוח עצום, בלתי יתואר. החלטות שלהם גוזרות גורלות של חיים שלמים.

"הכללים והנהלים שם נוקשים וקשים בצורה שלא מובנת לי. האימהות מגיעות מלכתחילה במצב מוחלש ביותר ונתונות לגמרי לחסדיהם. בתקופה שהן שם לבדן, מנותקות מהסביבה שלהן, מהמשפחה שלהן, נמצאות במצבי לחץ קשים, בפיקוח ומבחן תמידיים. אני הופך את העולם כדי למצוא לאימהות מענים אחרים, רק כדh לא להגיע לעולם לשבתי לוי.

"אני לא יודע מה נחשב להצלחה מבחינתם. אמא שהצליחה לסיים את תקופת השהייה ביחידת האימהות ויצאה החוצה עם הילדים שלה? אני יכול לומר שאימהות רבות הצליחו להמשיך לגדל את הילדים שלהן למרות התקופה בשבתי לוי, לא בזכותה.

"שיהיה ברור, אני חושב שקיום מסגרת שתאפשר לאמא ולתינוק להיות יחד ותסייע בגידול הילדים הוא מבורך ביותר. הרי אלמלא ניתנה לאמא ההזדמנות להיכנס ליחידת האימהות, רוב הסיכויים שהילד שלה יילקח ממנה. אבל זה שירות שהמדינה צריכה לספק ולנהל, לא עמותה פרטית. השמירה על התא המשפחתי היא משימה לאומית, ואין מקום להפריט אותה באופן שלא מאפשר ביקורת אמיתית".

• • •

טלי צלחה את התקופה ביחידת האימהות. "שיחקתי שם את המשחק וידעתי שהשעון מתקתק.

"כבר מהיום הראשון נכנסה איתי מדריכה לתוך האמבטיה ואמרה לי בדיוק איך לשטוף את הילד שלי, שהיה כבר ילד גדול, ממש לא תינוק, והבנתי עם מי יש לי עסק. מרוב הלם שנכנסים ככה לחיים רחצתי בצורה כל כך מוקפדת, שטענו עלי שאני רוחצת אותו באכזריות. בצורה לא נורמטיבית. קראו לי לשיחת הבהרה.

"אני רוצה להבין, יש מתכון לאימהות? מה זה, תבשיל עם הוראות הכנה? יש באמת דרך אחת להיות אמא? מי קובע את ההגדרות? מי אמר שהדרך שכמה נשים בשבתי לוי החליטו עליה היא הדרך להיות אמא, או הדרך לחנך בחורות להיות אימהות? על מה בדיוק הן מסתמכות שם, חוץ מהדעות של עצמן? מי לקח ובדק שאלה הכללים הנכונים? שזה מה שמתאים לכל אישה?

"כמו כולן, הייתי שם כי לא היתה לי ממש ברירה אחרת. יגידו, 'את הסכמת'. למה, באמת יכולתי להגיד לא? ניסו לתכנת אותי להיות אמא לפי נוסחה שאני לא יודעת מי המציאה, ונראית לי היום לא הגיונית. במיוחד עכשיו, כשאני מחוץ ליחידה ומסתדרת בכוחות עצמי. מנסה לשכוח מה שהיה שם ולפתוח דף חדש. אני מכירה אימהות שסיימו את התקופה ביחידה כאילו בהצלחה ועכשיו מתמודדות בול עם אותם קשיים כמו קודם, כולל מצב כלכלי כל כך גרוע שהביא כמה מהן גם לזנות. מה שכואב לי יותר מהכל הוא אימהות אחרות שאני מכירה, שלא הצליחו להחזיק מעמד ביחידה והיום חיות בלי הילדים שלהן".
naamal@israelhayom.co.il

תגובות: "תוכנית קפדנית, אך מתבקשת"
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי זה קרוב ל־30 שנה, ודיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות מיום הקמתה, נענו לבקשתנו לבקר ביחידה והשיבו ברצון לכל השאלות שהצגנו בפניהן. להלן תגובתן לטענות המובאות בכתבה.

"ישנם קריטריונים ברורים לקבלה ליחידת האימהות, הנמסרים מראש לגורמי הרווחה, שמבקשים לבדוק התאמה של אמא למסגרת זו. חשוב שיהיו הערכות לגביה שהיא מסוגלת לעבור שינוי, במובן של טיפול, הדרכה ויישום. אמא שמתקבלת חייבת להיות ללא אפיוני אלימות קשים, נקייה מהתמכרויות לפחות חצי שנה, ואם יש לה קשיים נפשיים, עליה להיות מאוזנת תרופתית.
"האימהות צריכות להסכים להיות פה. נכון שלחלק ניכר מהן, גורמי הרווחה ובית המשפט אומרים שאם לא יסכימו לעבור לחיות ביחידה, הן ייאלצו לא לגדל את הילדים. מתוך המקום הזה, האימהות בוחרות. יש שיגידו שהן לא רוצות, ויש שיגידו שהן מבינות שאין ברירה. הרבה פעמים אנחנו מתחילות מהנקודה הזאת, שמלווה בהרבה התנגדויות. לא פשוט לעבוד עם אמא שמרגישה שהכריחו אותה.

"מתוך רצון למנוע הפרדה של ילד מאמו נבנתה תוכנית שהיא אמנם קפדנית, אך מתבקשת לנוכח הקשיים התפקודיים האישיים וההוריים של הנשים. מדובר בנשים שלראשונה בחייהן צריכות ללמוד לתפקד במסגרת, לנהל סדר יום שגרתי ולשים את הילד וצרכיו בראש סולם העדיפויות.

"זה מקום קשה. מקום עם תכנים קשים. האימהות פוגשות מציאות של נהלים, מה מותר ומה אסור. כל נוהל התפתח מתוך המציאות פה. למשל, ליווי האימהות, או איסור השימוש בטלפון. אמא יצאה עם העגלה החוצה, הטלפון צלצל, ובזמן שהיא הוציאה אותו מהתיק, העגלה, שהיתה בלי מעצור, הידרדרה. אם לא היתה לידה מדריכה, יכול מאוד להיות שהעגלה היתה מידרדרת לכביש. או אמא שחצתה את הכביש כשהיא עם אוזניות ואוטובוס כמעט דרס אותה. את זה ממש במקרה אחת המדריכות ראתה.

"אכן, האימהות לא יכולות להשתמש בטלפון, בטאבלט ובמחשב בזמן שהילדים איתן, ערים. יש לזכור שעד הצהריים חלק מהילדים בגן, ובהמשך הם גם ישנים שנת צהריים. כשאימהות עם הטלפון, הן לא מצליחות לשמור על הילדים שלהן.

"היה מקרה שאמא החזיקה תינוקת בידיה, תוך כדי שיחה בטלפון, וניסתה למזוג מים רותחים לבקבוק. עוד רגע, אלוהים ישמור מה היה עלול לקרות. גם בזמן הארוחות יש ציפייה שהאימהות יהיו פנויות לילדיהן ולא עסוקות במכשיר הנייד.

"זמני הבישול מוגבלים עד 1 בצהריים כדי לנהל סדר יום הגיוני. הרבה מהאימהות באות בלי סדר יום, ישנות ביום וערות בלילה, ולא דואגות שתהיה ארוחת צהריים לילדים. אי אפשר לבשל בלילה. שלא לדבר על הריבים בין האימהות. אמנם שתיים חולקות מטבחון אחד, אבל הן מוצאות על מה לריב.

רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל

"הנוהל האוסר סיוע של אימהות אחרות נוצר בעקבות מצבים שבהם אימהות נוצלו כספית ואוימו על ידי כאלו שנחשבו לחזקות יותר. היה מקרה שבו אמא רצתה לְרצות אמא אחרת ולכן טיפלה בילד שלה, ובאותו זמן, אחד מילדיה של אותה אם החליק במדרגות. מאותה סיבה נאסר עליהן להלוות כספים, לתת סיגריות, אוכל, בגדים או חפצים אחרים, ואין אפשרות לאימהות לתת אוכל או כל דבר אחר לילדים של אימהות אחרות. המטרה למנוע יחסי ניצול, שאליהם רובן הורגלו בחייהן.
"המסגרת נועדה להקנות מסוגלות הורית ולשמור על הילדים במקביל. משכך, יש הגבלות שונות, ובהן איסור סגירת דלתות החדרים או הפעלת מצלמות בכל המרחבים המשותפים. הנהלים נוצרו בעקבות מצבים שבהם אימהות פגעו בילדים – כמו טלטול תינוק, נתינת תרופות שלא לצורך או מקרים שבהם אימהות לא מתעוררות בלילות כשהתינוקות בוכים, ואימהות שזקוקות לסיוע נפשי מיידי.
"התוכנית שמה דגש על יכולתן לנהל את חייהן באורח עצמאי. בתחילת השהות כל יציאה מלווה על ידי מדריכה. עם הזמן, וכשניתן לראות שהאמא מסוגלת לצאת מחוץ ליחידה ללא ליווי, ביכולתן לעשות זאת. כחלק מהתוכנית הטיפולית הפרטנית, מאפשרים לאימהות לצאת לסופי שבוע ולחגים עם ילדיהן, בתנאי שיש לאמא היכן להיות.
"יש מסגרות, כמו מקלטים לנשים מוכות, שבהן קצבת הביטוח הלאומי מופסקת והנשים מקבלות מהמקום דמי כיס. אנחנו ביקשנו שהקצבה תישאר והאימהות ישלמו לנו סכום קבוע, כחלק מחינוך להתנהלות כלכלית נבונה. מרבית הסכום למעשה מוחזר להן. חשוב לזכור שהילדים שנשלחים לגן עד הצהריים אוכלים בו, ושהאימהות לא צריכות לקנות חומרי ניקוי, אבקת כביסה, שקיות אשפה, חיתולים, מגבונים, בגדים ונעליים לילדים. הן לא משלמות חשמל, ארנונה ומים, ולאורך השבוע משתתפות בקבוצות טיפוליות מסוגים שונים, לפעמים אפילו פעמיים ביום. התוכנית כוללת טיפול והדרכה הורית, כולל דגש על תזונת הילדים. מעולם לא נאסרה הנקה.

"האֵם שהתראיינה בכתבה, שלא הורשתה לחזור, לא חזרה מספר ימים לאחר המועד שנקבע לחזרתה, ולאחר שנעשו ניסיונות להשיגה. בכל מקרה, לפני שאם מוצאת מהיחידה ומתקבלת החלטה שהיא לא יכולה להמשיך לגדל את ילדיה, תמיד ניתנת לה האפשרות להיפרד מהם. לצערנו, יש אימהות שלא רצו להיפרד מהילדים, או אימהות שקמו ועזבו את היחידה, ולא רצו להמשיך את הטיפול במסגרתה. כך למעשה התנתקו מילדיהן.

"אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן. נאבקים לתת עוד ועוד הזדמנויות. יש אימהות שמגיעות אחרי שכבר לקחו להן יותר מילד אחד. יש אימהות עם סיפורים קשים ונסיבות שהביאו אותן למצבים שבהם סיכנו את ילדיהן, כמו סדרי עדיפויות מאוד לקויים והתקפי זעם, אפילו פיזיים.
"כל עבודת היחידה נעשית בתיאום מלא עם שירותי הרווחה ובפיקוח משרד הרווחה. הדו"חות שנשלחים לשירותי הרווחה מוקראים כולם לאימהות, טרם שליחתם".

מודעות פרסומת

השקט שנשאר – סיפור מחטף אימוץ ללא ידיעת האב

השקט שנשאר , נעמה לנסקי , 18.05.2017 , ישראל היום

כשאהרון ואיריס אימצו את ע' בן החודש, אחרי 18 שנים של ניסיונות להרות והמתנה לאימוץ, לא היה גבול לאושרם • אבל אז האב הביולוגי דרש לגדלו וחייהם הפכו לרכבת הרים שבסופה קבע בית המשפט העליון כי הילד יוחזר לאביו • לפני שבועיים נפרדו מע' הקטן, והבית שוב ריק

איור: רות גוילי
איור: רות גוילי

בחודש שעבר בא אל סופו אחד המאבקים העצובים והכואבים ביותר שהובאו להכרעתו של בית המשפט העליון. מאבק שעליו העיד השופט הוותיק אליקים רובינשטיין בפסק דינו כי "לא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי", ובו "אין הכרעה טובה. יש הכרעה שהיא בגדר 'הקטנה שבשתי רעות'".

מהצד האחד – בחור צעיר בן 19, שנדהם לגלות לפני שנה שנולד לו ילד ושהוא נמסר לאימוץ ללא ידיעתו על ידי האם הביולוגית, חברתו לשעבר. מהצד האחר – זוג נשוי וחשוך ילדים, שאימץ את הילד כדין, לאחר 18 שנים של ניסיונות כושלים להרות והמתנה של תשע שנים לאימוץ. ובתווך, מערכת רווחה שכשלה בניהול התקין של הליך האימוץ. ובעיקר תינוק אחד, יפה תואר ומתוק, שניצב בלב המאבק וזכה לכינוי "תינוק המריבה".

לפני שבועיים, בתום מאבק משפטי רב־תהפוכות, הועבר התינוק באופן סופי לחזקתו של אביו הביולוגי, שלא פגש אותו מעולם. מאחור נותרו שבורי לב הוריו המאמצים, שגידלו אותו מגיל חודש, ומתראיינים כאן לראשונה.

"נקלענו לסיטואציה נוראית ואכזרית, ואנחנו משלמים מחיר כבד על לא עוול בכפנו", אומר האב המאמץ, אהרון (43). "האובדן שאני חש הוא של שכוֹל. ככה אני מרגיש. סמכנו על משרד הרווחה ועל בית המשפט שאישרו את הליך האימוץ, עמדנו בכל מה שביקשו מאיתנו, עטפנו את הילד באהבה ובחום וגידלנו אותו למופת. ולמרות זאת, הנה אנחנו יושבים כאן איתך, והילד איננו".
אני מבקרת את אהרון ואיריס (שמותיהם של ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק) בביתם שלושה ימים לאחר שהתינוק, ע', נלקח מהם. בפגישותינו הקודמות הוא היה איתנו, מילא את הבית בהמולת חיים. צעצועים היו פזורים בכל עבר, והתקשינו להשלים משפט בלי שאחד מאיתנו יידרש לשמור שע' לא ימעד במהלך מסעותיו האינסופיים ברחבי הסלון.
עכשיו הבית שקט מאוד. שקט מדי. הצעצועים נארזו בשקיות גדולות ואוחסנו בארון. כך גם העגלה, הנדנדה וכיסא האוכל. את מיטת התינוק ואת הבימבה של מיקי מאוס, כמו גם המוצצים, החיתולים ושני סמרטוטי בד שהפעוט מיעט להניח מידיו, מסרו לאב הביולוגי. "אולי ככה יהיה לע' קל יותר", אומרת איריס (44) בעצב.

הם אנשים שקטים מאוד, מופנמים. לאורך כל הדרך שמרו על שתיקה, נמנעים מהצתת מלחמה פומבית בינם לבין משפחתו הביולוגית של התינוק. התנהלות הכוללת מאבקים ובתי משפט זרה להם.

בפברואר 2016 התבשרו בשיחת טלפון קצרה שהם עומדים לקבל תינוק לאימוץ. "אני חושבת שזאת היתה השיחה הכי משמחת שאי פעם היתה לי בחיים", מספרת איריס. "העובדת הסוציאלית אמרה לי: 'יש תינוק', ואני התפוצצתי מאושר.

"הנחנו שתורנו לקבל תינוק מתקרב, כי כמה שבועות לפני השיחה סיימנו את קורס ההכנה שעוברים הורים שמיועדים לאמץ. קורס של שמונה מפגשים, מטעם משרד הרווחה. שעתיים, פעם בשבוע, עם זוגות נוספים כמונו, שבו מלמדים איך לגדל את הילד, מה הפרוצדורה בקבלה שלו, איך מתנהל ההליך.

"חיכיתי שאהרון יחזור הביתה מהעבודה כדי לבשר לו את הבשורה בארבע עיניים ולא בטלפון. והוא התרגש עד דמעות. למחרת נפגשנו עם העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד, והיא סיפרה לנו את סיפור הרקע והראתה לנו תמונות של ע', שהיה בן שלושה שבועות.

"היא אמרה שהאמא צעירה מאוד, לפני שירות בצה"ל, וחתמה מרצונה על הסכמה לאימוץ. ציינו בפנינו שהיא לא סיפרה לאבא על התינוק, וגם לא הסכימה בשום פנים ואופן למסור את זהותו לגורמי הרווחה. רק במאמץ רב הם הצליחו לשכנע אותה לרשום את הפרטים שלו במעטפה סגורה, שאסור לפתוח בשום אופן, רק אם חלילה יהיה מצב חירום, כמו מצב רפואי, או צורך בתרומה. את המעטפה הילד בלבד יוכל לפתוח בגיל 18.

"העובדת הסוציאלית אמרה לנו שלמרות שהאבא לא יודע, המדינה החליטה שהתינוק הוא בר אימוץ ואין סיבה לדאגה. היא נתנה לנו זמן קצר להתייעץ בינינו, אבל מבחינתנו לא היה שום ספק. הסתכלנו בתמונות וראינו את הבן שלנו".

שרית גילתה שהיא בהריון בסוף החודש השביעי, כשהיא בת 18. פחות משנה לפני כן נפטר אביה ממחלה. היא היתה בנתק מוחלט מיואב, אביו של התינוק. גם אביו נפטר באותה תקופה, והאבל שחוו השניים היה אחד הגורמים לפרידתם, לאחר פחות משנה של זוגיות.

אמה של שרית היתה זאת שחשדה שבתה בהריון, לאחר שהבחינה בשינויים במבנה גופה. מיד עם גילוי ההריון פנתה שרית לבצע הפלה, אך כשהבינה שהדבר לא אפשרי בשלב מתקדם כל כך, ביקשה למסור את התינוק לאימוץ.

"היא היתה מבולבלת ובהלם, והרגישה שאין לה אופציות למעט לידה ומסירת התינוק", סיפרה חברה קרובה בראיון ל"שישבת" לפני כחצי שנה. "היא באה ממשפחה שמרנית ונטולת אמצעים, היתה לפני גיוס לצה"ל ואיבדה את אבא שלה, שהיה המממן העיקרי של המשפחה. היא הרגישה שלהפוך לאם בלי להיות נשואה, בגילה הצעיר, זה לא דבר שהיה מתקבל בקלות ובטבעיות.

"גורמי הרווחה לא הסבירו לה מספיק על התהליך של מסירת הילד לאימוץ ולא ניסו לפרוס בפניה אפשרויות אחרות, פחות קיצוניות, כמו אומנה. שרית לא היתה מוכנה להגיד מי האבא, כי הם לא היו בקשר הרבה זמן, והיא לא היתה בטוחה איך יקבל את הבשורה. היא ידעה שהוא קיבל קשה את מות אביו ולא רצתה להוסיף על הקושי שלו".

יום לאחר שנולד, חתמה שרית על הסכמתה לאימוץ בנה. "היא סיפרה לי שכאשר ישבה מול עורכת הדין וחתמה, לא הפסיקה לבכות", אומרת חברתה. בהמלצת העובדות הסוציאליות עזבה שרית את בית החולים, כדי שלא להיקשר לילד באופן שיקשה את הפרידה. בגיל חמישה ימים הועבר ע' למעון לתינוקות במרכז הארץ. שרית, שביקשה להיפרד ממנו, הורשתה לבקרו במעון למשך שעה.

"שלושה ימים אחרי הפגישה שלנו עם העובדת הסוציאלית נסענו למעון כדי לפגוש את ע'", נזכרת איריס בחיוך עצוב. "לקראת ההגעה שלנו העירו אותו מהשינה. מסכן קטן. הוא היה ישנוני ולא הבין מה רוצים ממנו. היינו איתו שעה, ואז התבקשנו לעזוב.

"למחרת הגענו שוב, לזמן ארוך יותר. החלפתי לו חיתול, האכלנו אותו בבקבוק ויצאנו איתו לטיול בחוץ, עם העגלה. אהרון אמר לי בצחוק, 'בואי ניקח אותו כבר עכשיו'. כל כך שמחנו ונהנינו, שהיו צריכים לצלצל אלינו כדי להזכיר לנו שהגיע הזמן להחזיר אותו.

"בביקור הבא איפשרו לנו לקחת אותו איתנו הביתה. המשפחה שלי אמרה לי, 'חכי קצת, קחי זמן להתארגן. לקנות עריסה, עגלה, סלקל'. ואני אמרתי לכולם, 'אני לא מחכה יום אחד מיותר. אני לא משאירה אותו נטוש לבדו במעון, כשהוא יכול להיות איתנו בבית'.

"שבוע אחרי ההודעה הראשונה, לקחנו אותו. נסענו איתו לבד, רק הוא ואנחנו. נסיעה מאוד מרגשת.

"הדבר הראשון שעשינו איתו היה טיול בשכונה. כל מי שעבר לידנו הציץ בעגלה, שאל שאלות. הלכנו איתו לגינת המשחקים ליד הבית, שעד אז היתה מקום שלא העזתי לעבור לידו, כי תמיד הוא מלא באימהות וילדים.

"סוף־סוף גם לי היה תינוק בעגלה, כמו לכל הנשים בגילי. חיכיתי לזה בכיליון עיניים. כל החיים חלמתי להיות אמא, מאז ומעולם. ממש ככה. כשהייתי נערה טיפלתי בתינוקות ובילדים קטנים. היה ברור לי תמיד שזה מה שאני רוצה, שיהיו לי ילדים.

"אחרי הטיול הגיעה האמבטיה הראשונה. הוא כל כך נהנה, לא רצה לצאת מהמים".

אהרון: "מיד למדתי איך לרחוץ אותו, להחליף לו חיתול, להאכיל אותו. לא הייתי מוכן לוותר על אף תפקיד. ולא היה אכפת לנו שהוא ער בלילות וישן בימים והופך לנו את הבית ואת החיים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, ושמחנו על כל רגע איתו. חלמנו שנים על הרגעים האלה.

"בהמשך באה עובדת סוציאלית למספר ביקורים, לראות איך אנחנו מסתדרים, וזהו. התחלנו את החיים שלנו יחד, כמשפחה".

"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages
"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages

אהרון ואיריס הכירו אחרי השירות הצבאי ונישאו לפני כ־20 שנה. זמן קצר לאחר מכן החלו בניסיונות להביא ילד, ללא הצלחה. "בשלב מסוים התחלנו לעבור הרבה טיפולים מסוגים שונים, שלא הצליחו, והיו מאוד קשים, פיזית ונפשית", מספרת איריס. "עשינו כל מה שאפשר. כשהבנו שאין סיכוי, פנינו לאימוץ.

"עברנו מבדקים שונים בשירות למען הילד, שיחות עם פסיכולוגית ועם עובדת סוציאלית, בדיקות רפואיות. ואז חיכינו. חיכינו הרבה מאוד זמן, זה היה לא פשוט. רוב השנים היינו חברים בכמה קבוצות תמיכה, עם זוגות כמונו, שלא מצליחים להביא ילדים. נפגשים לשיחות תמיכה ועידוד, כדי לשמור על התקווה, שהרבה פעמים את כמעט מאבדת אותה. וגם אירועים ופעילויות שממלאים את החיים בתוכן ועוזרים להתמודד עם המצב שלנו.

"כאישה בלי ילד את מרגישה חסרת חשיבות. יש בך פגם וחסר, ששום דבר בעולם לא יכול למלא, ועצב שאין לו סוף. כשראיתי במקום העבודה שלי אימהות עם עגלת תינוק, הייתי מיד פורצת בבכי ובורחת. לא הייתי מסוגלת לראות עגלה של תינוק, שלא לדבר על תינוקות.

"הדירות שבהן גרנו לאורך השנים היו איכשהו סמוכות לגני ילדים או לגני שעשועים. הייתי רואה מהחלון ילדים קטנים, והבטן היתה מתהפכת לי. מתרחקת מהחלון וממשיכה לשמוע את הקולות שלהם. צחוק, בכי, משחק. קולות מתוקים, שחלמתי שימלאו לנו את הבית".
"את המחסור בילד מרגישים כל הזמן", מוסיף אהרון. "בערב שבת, כשאנחנו לבד בין ארבעה קירות. בבקרים, כשרואים אבות ואימהות מביאים ילדים לגן או לבית הספר. בחגים, בבית כנסת, בגינה הציבורית. כל הזמן המציאות הזאת מול העיניים שלך. לכולם יש ילדים ורק לך לא. ואתה שואל, למה? למה להם יש ילדים ולנו אין? למה לנו זה לא קורה?"

כשקיבלו את ע', הם שינו אות אחת בשם שהעניקה לו אמו, שם שדומה מאוד הן לשמה והן לשמו של האב הביולוגי. העובדת הסוציאלית העבירה להם דיסק המתעד את ברית המילה שעבר בבית החולים ושקית בגדים, שהאם הצעירה השאירה עבורו. איריס ואהרון הלבישו את ע' בבגדים האלה כמה שיותר, מתוך הבנה שזה רצונה של האם.

כשנפגשנו לראשונה ע' לבש מכנסיים מאמו הביולוגית. "רוב הגרביים כבר קטנים עליו, וגם החולצה התואמת", אמרה לי איריס. "את הכובע הוא לא מסכים לחבוש, כי הוא לא אוהב כובעים".

"בבת אחת החיים שלנו הפכו מוארים", אומר אהרון. "ויהי אור. ממש ככה. איריס היתה בחופשת לידה, ואני הייתי איתה ועם ע' בכל דקה פנויה. רק אנחנו טיפלנו בו. לא מטפלות ולא בייביסיטר".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת שיום לאחר שע' נמסר לידיהם, "היתה אליהם עלייה לרגל. יום שישי בצהריים, כל החברים וכל המשפחה מרחבי הארץ מילאו את הבית, שמחו בשמחתם והרעיפו עליהם מתנות. אמא של איריס, שנפטרה כמה חודשים לאחר מכן, היתה כל כך מאושרת. סוף־סוף היא זכתה לראות אותה עם תינוק, אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות ואכזבות.

"הסתכלתי על איריס וראיתי אישה אחרת, שמחה ומאושרת. שנים היא לא חייכה כמו אחרי שהם קיבלו את ע'. שניהם היו כבויים כל השנים. כולם סביבם הביאו ילדים, ורק להם אין. כל השכונה שלהם מלאה במשפחות. לכולם בבניין יש תינוקות וילדים, ורק להם לא. הם היו אחרים, בולטים בשונות שלהם".

איריס ניגשת אל כוננית הספרים ושולפת ממנה אלבום תמונות עבה, שעל כריכתו מתנוסס הכיתוב "אלבום אימוץ אל הלב, תרתי משמע. התינוק הכי מתוק ומקסים שנברא". כל אחת מהתמונות בפנים מלוּוה בהסבר. "אבא ואמא לוקחים את ע' מבית התינוקות", "ע' ואבא'לה יחד בבית, לילה ראשון", "אמא קונה חליפה ראשונה לע'", "המתוק מדבר עם בומבה בומבה" (בובת פרווה רכה).

אהרון מספר שהסייג היחיד שצוין בפניהם לקראת האימוץ הוא שבתוך 60 יום, לאמא הביולוגית מותר לחזור בה. "העובדות הסוציאליות הבהירו לנו שגם כשהאמא לא חושפת את פרטי האבא, החוק מאפשר למסור תינוק לאימוץ, ושבמקרה הזה ניתן לכך גם אישור של בית המשפט. לא קיבלנו שום מסר שמשהו יכול להשתבש ושנמצא את עצמנו במצב איום שכזה.

"ובכל זאת, אני לא הייתי שקט מהרגע הראשון. היתה לי תחושה שמשהו לא תקין, הדברים לא הסתדרו לי בראש. אמרתי לעובדות הסוציאליות שצריך לבדוק מי האבא. שיעשו מאמץ לאתר אותו. לא נראה לי סביר שתינוק יימסר לאימוץ בלי שהאבא הביולוגי שלו מיודע, מאשר וחותם על הסכמה".

איריס: "60 הימים חלפו, והכל היה נהדר ושמח. אחרי כמעט ארבעה חודשים מיום האימוץ קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית של הרווחה. היא אמרה שהתעוררה בעיה וזימנה אותנו להגיע בהקדם למשרדים שלהם. שם הסבירו לנו שהאבא מבקש את הבן שלו בחזרה.

"הרגשתי שברווחה מאוד מופתעים מההתפתחות הזאת. הרבה מקרי אימוץ הם כאלה שבהם האב לא ידוע, או שהאמא לא מוכנה למסור את זהותו. נאמר לנו שמצב כמו זה שנוצר איתנו הוא נדיר מאוד. רוב האבות לא מגלים שיש להם ילד, ואלה שכן מגלים, לא מעוניינים בגידול שלו".

אהרון: "ברגע שאמרו שיש בעיה, ועוד לפני שנפגשו איתנו, היה ברור לי שהאבא גילה שיש לו בן ורוצה אותו. ממש היה ברור לי. מה שחששתי ממנו קרה. אני מצטער שלא התעקשתי מולם יותר קודם, שיבררו בכל דרך מי האבא. נתנו לנו תחושה שאין מה לדאוג, ושאחרי כל כך הרבה שנים של המתנה כדאי לנו להסכים לאימוץ בלי לשאול יותר מדי שאלות, כי אם לא ניקח, הרבה זוגות אחרים שמחכים בתור ישמחו להתחלף איתנו".

איריס: "אני, בניגוד לאהרון, פחות דאגתי. חוץ מזה שהרגיעו אותנו. לא גרמו לנו לחשוב שעלולה להתעורר בעיה, והתהליך קיבל כל אישור אפשרי, מכל הגורמים. ומעל לכל, כל כך רציתי תינוק, שהראש והלב שלי לא היו עסוקים בדברים האלה".

הלן, אחותו הגדולה של האב הביולוגי יואב, היא שגילתה את דבר לידתו של התינוק. "קיבלתי הודעה מחבר של אחי, שבה נכתב ששרית ילדה ילד, שהוא של יואב, ושאמא של שרית מגדלת אותו", סיפרה לי הלן בראיון לפני כחצי שנה. "מיד התחלתי לברר אם זה נכון. נכנסתי לפייסבוק של שרית, ולא מצאתי שום ראיה לכך. צילצלתי אליה, דיברנו קצת, וברגע שהעליתי את הנושא, היא סיפרה לי הכל. לא ניסתה להסתיר כלום.

"לא האמנתי למילים שאני שומעת. הרגשתי שהשמיים נופלים עלי. התדהמה שלי מהסיפור היתה כל כך גדולה, שרציתי לראות בעיניים שלי שאין תינוק, שהוא נמסר לאימוץ.

"למחרת כבר הייתי אצלה בבית, עם שתיים מהאחיות שלי. שרית לא היתה בבית (באותה עת כבר שירתה בצה"ל; נ"ל), ואמא שלה צילצלה אליה. הבנו מהן, וגם ראינו במו עינינו, שהתינוק איננו. זאת היתה פגישה מאוד אמוציונלית, מאוד קשה. כולנו בכינו, המון. השבר וההלם היו עצומים, בלתי נתפסים".

 

"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages
"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages

בנות המשפחה החלו לברר את זכויותיו של יואב, בלי ליידע אותו. הן הבינו שבחלוף 60 יום מההכרזה על התינוק בתור בר אימוץ, ההורים הביולוגיים לא יכולים לחזור בהם. אבל מאחר שיואב לא ידע דבר על ההריון ועל הלידה, נמצא הפתח שאיפשר את היציאה למאבק על ביטול האימוץ.

"אחרי כמה ימים ישבנו איתו בבית, אני ואמא שלי", סיפרה הלן. "הראיתי לו תמונה של התינוק ושאלתי אותו, 'אתה יודע מי זה?' הוא הסתכל ושאל, 'אני?' חייכתי אליו, כי באמת שהתינוק דומה לו, למעט העיניים, שמאוד דומות לעיניים של שרית. אמרתי לו, 'כמעט. היית קרוב'. ואז סיפרתי לו הכל.

"התגובה הראשונה שלו היתה, 'איפה הילד? אני יכול לראות אותו?' סיפרנו לו כל מה שגילינו, והוא החליט שהוא רוצה את הילד. ולא סתם: הוא רוצה לגדל אותו ביחד עם שרית".
שרית ויואב שבו להיות בקשר, ושרית עברה להתגורר בבית משפחתו של יואב. במקביל, החלה המשפחה לפעול לביטול האימוץ ופנתה לעורך דין. בתוך עשרה ימים הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לבטל את האימוץ.

ב־9 באוקטובר 2016 פסקה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, עפרה גיא, כי התינוק יועבר לידי הוריו הביולוגיים. זאת, בשל כשלים בהתנהלות גורמי משרד הרווחה שטיפלו בהליך האימוץ, ובעיקר היעדר ניסיונות ממשיים לאתר את אבי התינוק ואי מתן הסברים מספקים לאם על זכויותיו של האב ועל ההשלכות של אי ידיעתו, שעלולות להביא לביטול האימוץ.

השופטת גיא, שהיתה זו שאישרה את הליך האימוץ בראשיתו, ציינה הפעם כי גורמי הרווחה הזדרזו מדי להוציא את הליך האימוץ לפועל. "בשים לב לכך שהרשויות לא עמדו בכל התנאים המקדמיים, לרבות משך הזמן שלא איפשר כלל את איתור האב, אני קובעת שמדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, ויש בו כדי להצדיק את ביטולו", כתבה בהחלטתה.

"זה היה מיד אחרי יום כיפור", משחזרת איריס. "העובדת הסוציאלית התקשרה אלי וביקשה לבוא אלינו הביתה ולדבר איתנו. אני הייתי בעבודה, נכנסתי לבהלה גדולה והתחלתי לבכות. שאלתי אותה, 'את באה לקחת לנו אותו?'

"יצאתי מיד מהעבודה וחיכיתי לה ולאהרון בבית. כשהיא הגיעה, היא הסבירה לנו את משמעות ההחלטה ואמרה שיערערו עליה. אבל הבנו שהקרקע רחוקה מלהיות יציבה, והסיכויים שע' יישאר איתנו הולכים וקטנים.

"מאותו רגע חיינו עם העננה השחורה הזאת מעל הראש. אבל ע' רק קיבל מאיתנו כמויות גדולות יותר של חום ואהבה, מיצינו כל דקה איתו".

"התנחמנו בכך שעד שתתקבל החלטה סופית, הוא יהיה איתנו", אומר אהרון. "הכנו את עצמנו לגרוע מכל, ומצד שני, ניצלנו כל רגע איתו".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת כי "איריס ואהרון כל כך חשבו על טובתו של ע', שהם אמרו כבר בשלבים מוקדמים שיהיו מוכנים לאימוץ פתוח. כלומר, שלאבא הביולוגי ובני משפחתו תהיה אצלם דלת פתוחה. האבא יהפוך להיות חלק מהמשפחה, יוכל לבקר את הילד, לקחת אותו לגינה, לשחק איתו – מתי שרק ירצה.
"מדובר בבחור צעיר בן 19. הוא בוודאי ירצה בעתיד להקים לו משפחה ולהביא ילדים לעולם, ולא בטוח שאשתו תרצה לגדל ילד מהרפתקה שהיתה לו בגיל צעיר. ואם היא לא תרצה, מה הוא יעשה?"

• • •
משרד הרווחה והאפוטרופסית לדין, שמונתה לתינוק מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, מיהרו לערער על החלטת בית המשפט למשפחה. ב־21 בנובמבר הפכו שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הפסיקה וקבעו, בדעת רוב, שיש להשאיר את התינוק בידי הוריו המאמצים. בפסק הדין נכתב כי הרווחה פעלה כשורה מול האם הביולוגית, שסירבה למסור את זהות האב כחלק מרצונה להסתיר את ההריון והלידה ממשפחתה ומסביבתה. "פנייה של גורמי הרווחה לצדדים שלישיים", קבעו השופטים, "היתה פוגעת בפרטיותה של האם ובזכותה לאוטונומיה".
כצפוי, מיהרו שרית ויואב לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. זמן קצר לפני הדיון בבקשת הערעור, הגישה שרית, האם הביולוגית, תצהיר שבו הודיעה כי היא פורשת מהמאבק. בתצהיר הבהירה שהיא "תומכת מן הצד בעתירתו של האב ומביעה תקווה כי כשיימסר הפעוט לאביו, היא תוכל לקחת חלק בחיי בנה, בין אם תחיה עם האב הביולוגי ובין אם לא".
לפני שלושה חודשים הפך הרכב מורחב של שופטי העליון את החלטת שופטי המחוזי. בדעת רוב של ארבעה שופטים – אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר וניל הנדל, מול דעת המיעוט של ראש ההרכב, המשנה לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין – נקבע שהאימוץ יבוטל וע' יועבר לחזקת אביו הביולוגי.
שופטי העליון מתחו ביקורת קשה על התנהלות משרד הרווחה בפרשה. "גורמי הרווחה לא נקטו פעולות מספקות לזיהוי ולאיתור אביו של הקטין, ולכן מלכתחילה לא התקיימה עילת האימוץ שלפיה 'אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למוצאו או לברר דעתו'". חלק מהשופטים ביקרו גם את התנהלות בית המשפט לענייני משפחה וקבעו כי "נפלו פגמים דיוניים ומהותיים" באישור הכרזת האימוץ.
משרד הרווחה, שיוצג על ידי לשכת היועץ המשפטי לממשלה, התקשה להשלים עם הפסיקה. משמעותה היתה הקשחה משמעותית בהליכי האימוץ, מאחר שבכל שנה נמסרים כ־50 תינוקות לאימוץ מבלי שזהות האב ידועה. גורמי הרווחה חוששים כי התעקשות מצידם על בירור זהות האב עלולה להרתיע צעירות מלפנות אליהם, ואפילו לגרום להן לנטוש תינוקות, במקום למסור אותם לאימוץ באופן מסודר. בנוסף, גם זוגות המיועדים לאמץ עלולים להירתע מכך בעתיד אם זהות האב לא תהיה ידועה.

בניסיון אחרון להוכיח שפעל כשורה, הגיש משרד הרווחה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון. גם האפוטרופסיות לדין, עורכות הדין לידיה רבינוביץ' ומאיה חונגר, הצטרפו לבקשה לדיון נוסף, בניסיון לעכב הכרעה סופית עד שגורמי מקצוע יבחנו באיזו מהמשפחות תובטח טובתו של התינוק.

ב־3 באפריל קבעה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שאין עילה לקיים דיון נוסף, ובכך חתמה את הפרשה הכאובה. על הכרעתה הוטל צו איסור פרסום עד שע' ייקלט בבית משפחתו של יואב. בשבוע שעבר הוסר צו האיסור.

איריס ואהרון לא השמיעו את קולם בבית המשפט. בשני דיונים בלבד דיבר בשמם עורך דינם, מרדכי דוידוביץ'. "לא הוגן שהורים מאמצים אינם צד להליך", אומר דוידוביץ'. "אני סבור כי יש לתקן את חוק האימוץ, כך שאם הורים מאמצים מגדלים את הילד לאורך זמן ממושך, יהיו גם הם צד להליך. כי בסופו של יום, הם עלולים לשלם את המחיר, בדיוק כפי שקרה במקרה הזה, לדאבוני.

עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף
עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף

"לכל אורכה של הפרשה, שהיתה כל כך גורלית לחייהם, הם היו חסרי שליטה וקול. טילטלו את עולמם ופצעו את נפשם, מבלי שהם חטאו בדבר. הם עמדו בכל הבדיקות שנדרשו מהם, המתינו לאימוץ תקופה חריגה באורכה, עשו כל מה שהורו להם, סמכו על בית המשפט שהכריז על הילד כבר אימוץ, ורק בגלל טעויות מיותרות, פזיזוּת וחוסר אחריות של כל הגורמים המעורבים, התרחשה הטרגדיה הזאת בחייהם.

"שבתי וביקשתי מבתי המשפט שיורו לערוך תסקירים שיבחנו את טובת הילד ואת המסוגלות ההורית של ההורים הביולוגיים, במיוחד כיוון שמדובר בגורלו של תינוק שגדל כבר תקופה ממושכת בבית ההורים המאמצים, וההורים הביולוגיים טעונים בדיקה.

"בשנת 2005, כשנידונה הפרשה הקודמת של תינוק המריבה, קיבל בית המשפט העליון את חוות הדעת של המומחים, שטלטול של פעוט בן פחות משנתיים יגרום לו נזק ודאי ויהפוך אותו באופן מידי לילד בסיכון. לכן נדרשת מההורים הביולוגיים שמבקשים לקבל אותו בחזרה מסוגלות הורית מיטבית. לא מספיקה מסוגלות הורית בסיסית. על אחת כמה וכמה, מסוגלות מיטבית היא חיונית כשמדובר בהורה יחיד וכל כך צעיר. בפרשת תינוק המריבה הקודמת, נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, החליט להשאיר את הילד בבית הוריו המאמצים".

דוידוביץ' מציין כי "השופט רובינשטיין הפנה בפסק הדין לחוות הדעת של השירות למען הילד, שהוגשה בשלביו הראשונים של ההליך, ולפיה 'רצונו של האב לגדל את הילד בעצמו מושפע ממשפחתו, ובפרט מאחותו הגדולה. היא זאת שמעוניינת לגדל את הילד בפועל, וה'מלחמה' שייכת יותר לה מאשר לו… (האב) הוא נער מבולבל ולא מגובש בדעותיו, שהותיר רושם כמי שאינו מעורב באופן רגשי'.

"לדברים האלה לא ניתן משקל מספק על ידי בתי המשפט", טוען דוידוביץ'. "בסוף ההליך היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה עשו לטעמי שגיאה משפטית קשה. בית המשפט העליון איפשר להם להגיש בקשה חדשה לבית המשפט למשפחה, עם עילת אימוץ אחרת, שהיתה מביאה, להערכתי, לביצוע תסקיר מסוגלות הורית. הם החמיצו את ההזדמנות הזאת כשביקשו דיון נוסף בבית המשפט העליון.

"לי היה ברור שהבקשה שלהם תידחה. תובע נאחז בכל פיסת אפשרות להציל את התיק שלו, אך לשם כך דרושות נחישות ורוח לחימה".

כשנודע לדוידוביץ' שהבקשה לדיון נוסף נדחתה, הוא נסע מיד לביתם של איריס ואהרון. "הייתי אמור לשמור באותו יום על הנכד שלי, שמבוגר רק במעט מע', אבל ידעתי שאת הבשורה הזאת הם צריכים לשמוע ממני פנים אל פנים".

אהרון: "כשמרדכי סיפר לי שע' עומד להילקח מאיתנו, הרגשתי שעושים בי ניתוח קשה בלי הרדמה. קשה לי לסלוח על דבר כזה. קשה לי לתת אמון במערכת הרווחה ובמערכת המשפט אחרי מה שקרה".

באותו יום באה לביתם של איריס ואהרון אחת העובדות הסוציאליות שליוו אותם, ועימה המנהלת הארצית של השירות למען הילד. "הן ביקשו להתחיל לבנות איתנו תוכנית להעברת הילד לאבא", מספרת איריס. "בבית שלנו כבר היו שלוש האחיות שלי וכמה חברות טובות, שבאו לתמוך בנו. אחת האחיות שלי פנתה אליהן ואמרה להן: 'פישלתם'. והיא צודקת".

ע' הקטן נותר עם ההורים המאמצים חודש נוסף. "עשינו איתו את ליל הסדר, בידיעה שהוא עומד להילקח מאיתנו בקרוב", מספר אהרון. "היה ערב שמח, עם חברים. הוא מצא את האפיקומן, היה ערני ומאושר, וכולם כל כך התלהבו ממנו. הוא ילד כזה, מלא בביטחון, פעיל. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו".

לבסוף, העברתו של ע' לידי אביו ארכה ארבעה ימים בלבד. "אמרו לנו שלא רוצים לענות אותנו", אומרת איריס.

יואב פגש את בנו לראשונה במרכז קשר ליד מקום מגוריו במרכז הארץ – מסגרת מאובטחת ומפוקחת, שבה פוגשים הורים את ילדיהם המנותקים מהם מסיבות שונות. יום לפני כן לקחו איריס ואהרון את ע' למקום, כדי שיכיר אותו, ושיחקו איתו מעט בחדר המשחקים. שם גם הראו לו תמונות של האב הביולוגי ובני משפחתו.

עובדת סוציאלית היא שלקחה את ע' למרכז הקשר, ביחד עם עו"ד דוידוביץ'. "היה לנו קשה להיות במעמד הזה", מסביר אהרון.

הפגישה הראשונה של יואב עם בנו ארכה שעה, ואחריה החזיר דוידוביץ' את הילד לביתם של איריס ואהרון. למחרת התקיימה פגישה שנייה, שארכה שעתיים, וביום שאחרי לקח יואב את בנו לביתו למשך כמה שעות, ואז החזיר אותו למרכז הקשר. כך היה גם בפגישה הרביעית.

איריס ואהרון מעולם לא פגשו את יואב. הם ניהלו איתו שיחה טלפונית אחת. אהרון: "פתחתי את השיחה איתו במשפט, 'סליחה אם נפגעת במהלך המאבק המשפטי'. הוא אמר לי שלא נפגע, ושהכל בסדר. רציתי שנוכל לדבר בחופשיות, ברמה האישית. ראיתי את הילד מול העיניים ורציתי שנדבר בלי מטענים".

איריס: "דיברנו בעיקר עם העובדת הסוציאלית שהיתה לידו. סיפרנו להם מה הוא אוהב לאכול, מהו שם החיבה שנתַנו לו, מתי בקעה השן הראשונה שלו, מתי התחיל לשבת, לזחול, ללכת, ואיזה מוצץ הוא אוהב".

אהרון: "בימים האחרונים שלנו עם ע', עוד לפני שהחלו המפגשים שלו עם יואב, הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה, הפך קצת חסר מנוחה, ונצמד אלינו יותר מתמיד.

"יום לפני הפרידה הסופית, כשהעובדת הסוציאלית הגיעה לקחת אותו למפגש עם אביו, הוא לא הסכים לרדת לי מהידיים. נצמד אלי, שם עלי את הראש ולא הסכים ללכת עם אף אחד. לא עניין אותו כלום, הוא רצה להיות על הידיים שלי. בסוף היא נאלצה לקחת אותו ממני, ממש להוציא אותו מהידיים שלי, והוא בכה המון. בכי שונה מהבכי שהכרתי. עד אותו יום הוא היה בוכה בכי של עייפות, או של תחילת רעב, או של תשומת לב. הפעם זה היה בכי מתוך הלב, של כאב שנשפך החוצה".

איריס: "בערב האחרון שלו איתנו הוא לא הסכים ללכת לישון. כאילו לא רצה שהיום ייגמר. הוא נשאר ער הרבה מעבר לשעה הרגילה שבה היה נרדם. ראינו עליו שהוא עייף מאוד ומחזיק את עצמו ער בכוח".

אהרון: "בסוף לקחתי אותו שיישן לידי במיטה. בלילה האחרון ישנו מחובקים יחד, מכורבלים. הוא היה כזה חמוד.

"בבוקר נפרדתי ממנו ויצאתי מהבית. היה ברור לי שלא אצליח להתמודד עם הסיטואציה שבה עובדת סוציאלית באה ולוקחת אותו מאיתנו, לתמיד". אהרון מליט את פניו בידיו ובוכה במשך דקות ארוכות.

"אלה היו רגעים מאוד מאוד עצובים", ממשיכה איריס לספר בקול שקט. "הוא הרגיש שמשהו חריג קורה. כשלקחו אותו, הוא הסתכל לי בעיניים, מבין ולא מבין מה קורה. ונשבר לי הלב. כי הוא, מבחינתו, הלך למקום שהוא לא מכיר. לפחות בתור התחלה, זה מקום לא מוכר. מקום זר.

"חשבתי לעצמי שהוא ישכב שם במיטה ולא יבין למה אנחנו, שגידלנו אותו במשך 15 חודשים, לא שם איתו, כמו תמיד. אולי הוא אפילו יכעס עלינו. ואנחנו לא נוכל להסביר לו שהוא היה התגשמות כל חלומותינו, ושכל מה שרצינו הוא להמשיך להיות ההורים שלו".

אהרון מתקשה להסתיר את רגשותיו. "אם יגידו לנו שטוב לע', שהוא גדל ופורח ושומר על שמחת החיים ועל רמת ההתפתחות שהיו לו אצלנו, נהיה מאושרים בשבילו. אבל זה לא יטשטש את הכעס שיש בי על הרשלנות. על המחדל שהיה פה. על זה שערכו בדיקות שטחיות בנושא שעומד ברומו של עולם.

"דברים פשוטים, שיכלו להיעשות כדי לאתר את האבא, לא נעשו. שיחקו פה בחיי אדם, והכי גרוע זה ששיחקו פה בחיים ובגורל של תינוק קטן".

איריס לא כועסת. "הכנתי את עצמי לרגע הפרידה במשך הרבה חודשים", היא משפילה את עיניה. "הלוואי שהוא היה נשאר איתנו, אבל הוא לא. עכשיו אני מקווה שיהיה מאושר. אני אישה מאמינה ואומרת לעצמי שהכל לטובה. אולי קרה מה שהיה צריך לקרות.

"אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים. על כל מה שעשינו איתו ובשבילו, דברים שאני מאמינה שלא ילכו לאיבוד. אני חושבת על זה שבמקום להיות לבד במעון התינוקות, כמו בשבועות הראשונים לחייו, הוא היה פה איתנו. אני גם מאמינה שהמחדל הזה יגרום לזעזוע במערכת. שיבינו שחייבים להקפיד הרבה יותר בהליכים כאלה. אולי זאת השליחות שלנו, למנוע מאחרים להיפגע בעתיד.

"אני אפילו אשמח לבקר אותו, אם יסכימו לאפשר לי, אפילו כדי להקל את ההתאקלמות שלו אצל האבא. אין לי שום דבר נגד האבא. אני מבינה לגמרי את הרצון שלו לגדל את הבן שלו, זאת זכותו המלאה. הוא לא אשם בזה שלא יידעו אותו. הוא ואנחנו קורבנות של המצב הזה.

"אבל הקורבן העיקרי הוא הילד. לכן, לפני הכל, צריך היה לחשוב על טובתו. לא לקרוע אותו ממקום למקום כאילו הוא חפץ. בטח לא בלי לבדוק כמו שצריך איפה הכי נכון עבורו לגדול בנקודת הזמן הזאת".

אהרון: "אני לא בטוח שאעמוד במפגשים עם ע', כי המשמעות היא עוד פרידות ממנו. אני כן אשמח לשמוע מה קורה איתו. אם הוא הולך לגן, אם יש לו חברים, איזה מילים חדשות הוא אומר".

הם רוצים מאוד לאמץ שוב ומאמינים שראוי שתינתן להם האפשרות לכך בעתיד הקרוב. "אני מרגישה שהתרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי", אומרת איריס, "זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מרגישים שהרצון שלנו מוצדק".

• • •

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "מדובר במקרה שבו האם שמסרה את הילד לאימוץ מרצונה, סירבה בתוקף למסור את שם האב לעובד הסוציאלי המטפל, חרף ניסיונות שכנוע והבהרת חשיבות הדבר והשלכותיו על חיי הילד והאב, כפי שמורה החוק. לשירותי הרווחה לא היה כל מידע על זהות האב. התינוק נמסר לאימוץ רק לאחר שהתקבלה החלטה של בית משפט לענייני משפחה.

"פסק דינו של בית המשפט העליון עלול להביא מעתה לפגיעה באוטונומיה של נשים ונערות בהריון, שמעוניינות למסור את תינוקן לאימוץ ללא מעורבות של אבי הקטין, מחשש לפגיעה בהן. נקבע כי יש חובה מצד שירותי הרווחה לאתר באופן פרו־אקטיבי את האב, לרבות נקיטת פעולות בילוש וריגול שונות, מעבר למידע שהאם מוסרת. בית המשפט העליון לא הבהיר מהן בדיוק פעולות הבילוש שיש לנקוט מצד העובדות הסוציאליות למול סירובה של אם להסגיר את זהות האב.

"ייתכן כי שירותי הרווחה יידרשו לפנות לכל ידיד או מכר שמופיע בתמונות משותפות בפייסבוק ובאינסטגרם, במטרה לאתר את האב הפוטנציאלי מבין מכרי האם, לצד הצורך לשמור על הפרטיות של צדדים שלישיים".

naamal@israelhayom.co.il