כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים , אריאלה שטרנבך, יהודה שוחט , 02.10.17 , ynet

להורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

מרגע שהם מסיימים את מערכת החינוך, בגיל 21, מדינת ישראל מפקירה לגורלם את המבוגרים עם אוטיזם או מוגבלות שכלית־התפתחותית. המשפחות העשירות יותר עוד יכולות להתארגן על מוסד טוב. האחרות מסתפקות במה שיש. בתפריט: הוסטלים מוזנחים, תנאי מחיה בעייתיים, חלוקת תרופות ללא אבחנה, שעות עבודה בלתי אפשריות ונכונות לקבל לעבודה כמטפלים כל אחד. אבל באמת כל אחד. תחקיר "ידיעות אחרונות"

הוסטל לצעירים עם אוטיזם בירושלים. אנחנו מבקשים לבדוק מה תנאי הקבלה לעבודה, ומגלים שאין ממש כאלה. צריך רק לרצות. קורות החיים הדלים ששלחנו במכוון לא נראים כמו מסמך שאיזה מעסיק היה טורח בכלל להסתכל עליו, ובכל זאת אנחנו כאן. בראיון. כלומר, ממש בעבודה. האוטיסטים, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, או כאלה שסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית, שואלים מיד אם זו המדריכה החדשה. הם כבר רגילים לתחלופה המהירה. שאר המדריכות סביב כלל לא מדברות או מבינות עברית, אבל זה מה יש. הרי מי עוד יהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה שכזו, תמורת שכר נמוך כל כך?

מדינת ישראל הפריטה זה מכבר חלק ניכר משירותי הרווחה שלה. בכל מה שנוגע למוגבלויות שכליות שונות, עד גיל 21 המדינה ומערכת החינוך נותנים מענה לחלק ניכר מהצרכים, גם אם לא לכולם. אחר כך? שההורים יסתדרו בעצמם. אם יש להם כסף, יוכלו אולי להתארגן על מקום טוב. לא בטוח. אם אין? הם ייאלצו לשלוח את ילדיהם למקום שבו ספק אם הייתם מפקידים את עצמכם. לא משום שהאנשים רעים, אלא פשוט משום שאין כסף. וכשאין כסף, לעיתים קרובות אין תנאים נאותים. וכשאין תנאים נאותים, מי שסובל הם הדיירים. חלקם כאלה שאינם מסוגלים לספר מה עובר עליהם.

בשבועות האחרונים בדקנו כמה וכמה הוסטלים או מרכזים למבוגרים עם אוטיזם, שוחחנו עם מדריכים ובדקנו את שטח ההפקר הזה. באחד ההוסטלים התברר לנו שרק לפני חודשים אחדים תועדו מטפלים מתעללים נפשית ומקללים את החוסים. בהוסטל אחר הדיירים הופקרו לגורלם כי הצוות היה קטן מדי — מטפלת אחת על שמונה אנשים. פשוט אין כסף ליותר. ככה זה בישראל, מדינה שפעם הייתה בה רווחה והיום אם אתה לא חוסם כבישים אף אחד אפילו לא יטרח להקשיב לך, שלא לדבר על מציאת פתרונות.

הוסטל לאוטיסטים
הזנחה, צוות קטן, חוסר תשומת לב. הוסטל לאוטיסטים מבוגרים(צילום: ידיעות אחרונות)

לצאת לעולם לא נודע

מי שמובילה בתקופה האחרונה את הטיפול במגזר חסר הקול הזה היא חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני). והיא הגיעה אליו בנסיבות חייה: אחותה הקטנה שיר (28) נולדה עם אוטיזם. "התחלנו ללמוד את הנושא כי חיפשנו הוסטלים לשיר", מספרת שפיר, בראיון מיוחד שיתפרסם איתה מחרתיים במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות".

"בגיל 21 מתחיל העולם הלא נודע של מבוגרים עם מוגבלות, ואין פשוט כלום. בשנים האחרונות עברנו עם שיר את החוויה הזאת של להגיע למקום, להבין שהוא לא טוב, להוציא אותה. כשהבנתי את היקף הבעיה, התחלתי להיכנס לעניין לעומק. בזכות השימוש בחסינות יכולתי להיכנס לביקורי פתע במקומות בעייתיים, לראות את הכשלים, ללמוד. המטרה שלי היא לשנות את מה שקורה שם".

ואת מה שקורה שם אנחנו מעדיפים לעיתים לא לראות, כדי לא להתמודד. כבר בסבב השיחות הראשוני ברור שמשהו אינו כשורה. אף אחד לא התעניין מאיזה תחום מגיעה התחקירנית שלנו, או מה הניסיון שלה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. כמעט כולם פשוט הזמינו מיד לראיון, חלקם אפילו הציעו שתגיע לעבוד בלי ראיון. רק מיעוטם ביקשו קורות חיים, וגם זה לרוב לא ממש עשה עליהם רושם או הדליק נורות אדומות.

"יש לנו פה 22 חברים עם אוטיזם, כולם בתפקוד בינוני־נמוך", מסבירה לי האחראית בהוסטל בראשון־לציון בראיון טלפוני. "התפקיד של המדריך הוא לדאוג לרווחת החבר (האוטיסט – א"ש) ממש מא' עד ת'. מה זה אומר? לדאוג לסדר היום, שהכל מתבצע כמו שצריך, שהם אוכלים, שהם מוגנים סביבתית. יש מתן תרופות, אבל זה רק על ידי מדריכים שעוברים הכשרה — כלומר, שלושה חודשים של עבודה".

מה הידע שאני צריכה?

"את לא צריכה. את כל ההכשרה אנחנו נותנים לך במקום. את מגיעה לראיון עבודה, אנחנו מדברות ומתרשמות, ואם זה מתאים אנחנו קובעות תצפיות. יש תהליך של ארבע תצפיות שבהן את מגיעה ומתצפתת. אם זה מתאים, אנחנו חותמים חוזה".

בהוסטל אחר, בשער מנשה, היו אפילו פחות בררנים. "כעיקרון, צריך לסיים תיכון. אין דרישות אחרות", הבהירו לנו. "את ההכשרה מקבלים כאן. יש הדרכות קבוצתיות וגם יוצאים לקורסים אם רואים שיש אופק להמשך העבודה".

מה נדרש ממני בעבודה?

"הדרכה וליווי של 34 הדיירים שגרים כאן בכל תחומי החיים — קימה בבוקר, התארגנות, יציאה לעבודה, כל אחד והפעילויות שלו. וגם הדרכה יותר פרטנית ועבודה אישית מול דיירים, שלכל אחד יש תוכנית שיקום".

באחד ההוסטלים הוותיקים בירושלים ביקשו קורות חיים: ציינתי שם שאני סטודנטית לחינוך, ובתחום התעסוקה שהייתי מוכרת בחנות הלבשה. מנהל ההוסטל התרשם. למחרת כבר עמדתי מול השער הנעול, שאחת הדיירות פתחה מבפנים. הבית עצמו ישן ומטופח, ובתוכו שתי עובדות מהמגזר הערבי יושבות ליד השולחן כשארבעה דיירים מוטלים סביבן על הספות, מול הטלוויזיה. "באתי לפגישה עם דוד", אני אומרת. הן מהנהנות.

במשך שעה קלה שוטטתי שם, עד שגיליתי ששתי העובדות — שאינן דוברות עברית — עזבו. אני לבד עם הדיירים. אחת מהן, בשנות השלושים לחייה, מחייכת אליי ושואלת למה הגעתי. "אין פה דוד", היא מתעקשת. רק כעבור עוד דקות ארוכות אני מבינה שהגעתי להוסטל הלא נכון.

אני ממהרת לעזוב ועוברת להוסטל שאיתו קבעתי. הדיירים כאן מבוגרים, בני 50־72. אין התפרצויות או בעיות התנהגות כמו אצל הצעירים, מסביר לי המנהל, אבל הגיל עושה את שלו והטיפול הרפואי מורכב יותר. "תצטרכי לתת תרופות ולהזריק אינסולין לחלקם", הוא מודיע, מראה לי את ארון התרופות בחדר האוכל וכבר מלמד אותי להזריק אינסולין ומפרט לגבי הכמויות.

המנהל ממשיך ומסביר לי על המשמרות. "בשבת לפעמים המשמרת מלאה ולפעמים מפוצלת", הוא אומר. "במשמרת מלאה את מגיעה ל־30 שעות עבודה ומקבלת 150 אחוז לשעה. במשמרת לילה השכר רגיל כי אין עבודה רבה מדי, ולצערי משרד הרווחה לא משלם יותר מזה".

אם המשמרת בשבת מפוצלת?

"אז בלילה את ישנה בחדר של העובדת הסוציאלית ואף אחד לא מטריד אותך, ובבוקר את חוזרת לעבוד".

על השעות שאת כלואה בחדר העובדת הסוציאלית, בלי חברה ובלי עבודה, איש לא ישלם. אין פלא שנואשים כאן לעובדים. המבנה עצמו דווקא מטופח ומושקע מאוד, וגם החדרים נאים. כשאנחנו מסיימים את הסיור המנהל לוקח אותי למשרד ולוחץ עליי לחתום על חוזה עבודה, במקום. אני מתחמקת בתירוץ שיש לי עוד הצעה, והוא נראה מאוכזב. לפחות למדתי להזריק אינסולין.

בינתיים מתברר שקיבלתי פניות כמעט מכל מוסד אפשרי לאנשים עם מוגבלויות בישראל. כולם נואשים לעובדים. אני ניגשת לראיון עבודה בהוסטל נוסף ומתקבלת על ידי המנהל בחיוך ענק. ניכר עליו שהוא אוהב את הדיירים ודואג להם. בסך הכל יש כאן עכשיו 17, בגילאי 20־50 בערך. "נאלצנו לפטר ארבעה מדריכים משמעותיים", הוא מודה. למה? "אנחנו חושדים שאחד מהם הרים ידיים על מטופלים. הייתה על זה כתבה בתקשורת. בכל מקרה, לגבי התרופות הכנתי דף הוראות מאוד מסודר שקשה לטעות בו, למרות שתמיד יהיו טעויות עם כדורים. האחות מכינה את קלמרי התרופות, והמדריכים מחלקים".

מה הנוהל בהתפרצויות אלימות?

"יש דיירת אחת אלימה ויש דרכים להרגיע אותה. היא מקבלת יותר מדי תרופות גם ככה, אז לא נותנים לה אס־או־אס (שם קוד לכדורי הרגעה). את יכולה ללמוד איך לאחוז אותה מהמרפקים. יש עוד דייר שלפעמים אלים, אפשר לתת לו אס־או־אס".

כמה משלמים על העבודה הכל כך מלבבת הזאת?

"29 שקל לשעה".

סימום קשישים שיטתי בבתי אבות

פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול נוכח סימום קשישים
פרקליטות המדינה טומנת ראשה בחול

סימום שיטתי בבתי אבות: "מטשטשים את הקשישים" , אריאלה שטרנבך , 16.01.18 , ידיעות אחרונות

ההורים הוכנסו לבית אבות סיעודי והפכו לישנוניים ולא מתקשרים? מנהלים, אחיות ואנשי כוח עזר חושפים את האמת שאיש לא רוצה לדעת: כך דוחפים לקשישים כדורי שינה והרגעה במינון עצום, לעתים בלי אישור רופא, רק כדי שהצוות שמתמודד עם מחסור בכוח אדם יזכה לשקט. התוצאה: זיהומים ואפילו מוות

"מפקירים את הקשישים": תיעוד מבתי האבות (כתבת: אריאלה שטרנבך צילום: עידו ארז, אריאלה שטרנבך עריכה: שיק)

כשחיים שמולי הגיע לביקורים הראשונים אצל אימו בבית האבות הסיעודי בו אושפזה, משהו נראה לו מוזר. "שמתי לב שכל המאושפזים יושבים מטושטשים", מספר אביו של ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני). "לא הבנתי את זה. חשבתי שהם פשוט לא ישנים טוב בלילה, אבל אז זה התחיל לקרות גם לאמא שלי. בכל פעם שהגעתי ראיתי אותה ישנה. בתחילה חשבתי שזה מקרה, אבל אחרי שלושה שבועות רצופים הבנתי שמשהו לא בסדר.

"התחלתי להגיע בהפתעה, ותמיד היא ישנה. כשנכנסתי לרופאה, היא הודתה בפניי: 'אנחנו נותנים לה תרופות כדי שתישן'. שאלתי, למה? 'כדי שהיא לא תצעק'. כעסתי. אמא שלי בכלל לא הייתה צועקת, אולי קצת מנדנדת ומבקשת דברים, אבל להרדים אותה אני יכול גם בבית. ביקשתי שלא יתנו לה יותר תרופות, ואחרי איזה זמן היא חזרה לעצמה".

לתחושה הזאת של שמולי שותפים אלפי אנשים בישראל שהוריהם חיים בבתי האבות, בעיקר הסיעודיים. הם מכניסים אותם לשם בלב כבד, וכמעט בן רגע הוריהם הופכים מאנשים — לסמרטוטים. "חשבתי שזה משהו פסיכולוגי", אומרת טליה, שטיפלה בסבא שלה כשנכנס לבית אבות, ומיד הפך גם הוא למת-מהלך.

ת1
העדר הענות ממשרד הבריאות

"אבל אז סיימתי את לימודי הסיעוד, עבדתי קצת בבית אבות והבנתי: מסממים אותם, כי לכי תתמודדי לבדך עם 20 קשישים בלילה", היא אומרת. "נותנים להם כדורים והם ישנים טוב, והצוות ישן טוב, ומדי פעם קורות תקלות – למשל, קשיש מת מזיהום שנגרם מפצעי לחץ — אז מורחים את הילדים שלהם בסיפורים והילדים, שגם ככה סובלים מרגשות אשם, מעדיפים לא לחפור. ככה נשמר השקט".

למראה הקשישים שמרוחים על כיסאותיהם נחשפנו באופן אישי כמעט בכל אחד מ־14 בתי האבות שבהם ביקרנו בתחקיר שערכנו על ההתעללות וההזנחה במוסדות האלה לפני שנה. בזמן שחלף מאז קיבלנו עוד ועוד עדויות שלא השאירו מקום לספק: בבתי אבות בישראל מלעיטים את הקשישים הסיעודיים בכדורי שינה והרגעה שלא לצורך (אלה מכונים בשם הקוד SOS – א"ש), לעיתים אף בסתר וללא אישור רופא.

מנהלי בתי אבות לשעבר, רופאים, אחים סיעודיים וגם אנשי כוח עזר הודו שראו ואף היו שותפים לסימום השיטתי. ההסבר של כולם פשוט וכואב: בהיעדר כוח אדם מיומן, כל אחד עושה מה שאפשר כדי להעביר את המשמרת בשלום. בדיוק כפי שנחשף בתחקיר שפורסם כאן סמוך לסוכות האחרון על ההוסטלים לאוטיסטים: כשאנשים לא מיומנים מקבלים שכר נמוך מדי ועובדים יותר מדי שעות, הם כבר לא רואים את האדם שמולם אלא רק את שעות השינה והשקט. החלוקה הבלתי מבוקרת של כדורים היא האמצעי הכי נוח.

"לא יכולים להתמודד"

סימה עבדה כאחות סיעודית במשך כמה עשורים, עד לאחרונה. "מגיל 17 אני בתחום", היא אומרת. "בזמן הזה השתנו השיטות והתחלפו ההגדרות, אבל דבר אחד לא השתנה: ה־SOS, הקוקטייל המוכר של תרופות להרגעה, לשינה או להקלה על כאבים. יש המון דברים שהיו עושים פעם והיום לא יעלו על הדעת, גם בגלל חוקים שונים כמו חוק זכויות החולה, ששינה לחלוטין את הכל. אבל ה־SOS עדיין איתנו, ומדובר בטירוף מוחלט".

כולם בעצם מקבלים את הכדורים האלה?

"כולם. זה מגיע מבקשות של אנשי הצוות. כבר בקבלה את שומעת 'דוקטור, יש לך בשבילו SOS?'. בבתי החולים נותנים את התרופות האלה נגד כאבים. בבתי האבות, לא נעים לומר, נותנים את זה כדי לשמור על שקט. תראי, זה נשמע בוטה, אבל בואי נסתכל על הנסיבות: בכל חדר יש ארבעה אנשים ויש אדון אחד שצועק ומפריע, ויש חולה שתולש את הקטטר, והחברה לא מסוגלת להתמודד עם כל זה".

"השאלה", ממשיכה סימה, "היא מה האלטרנטיבה. האם החברה היום מסוגלת לספק תקן של אחות על ארבעה חולים כמו בטיפול נמרץ? אם לא, יש לך משמרת לילה שבה יש אחות אחת וכוח עזר על 60 חולים. אז ברור שהיא תנסה לשמור על שקט, וברור שהיא תיתן לקשיש SOS. את יודעת כמה קשה למצוא כוח אדם בתחום הסיעודי? זו עבודה שלא ברא השטן. זה הפרצוף של החברה שלנו, שלא שמה בראש סדר העדיפויות שלה את הקשישים. הנכים יודעים לצעוק, הקשישים כאן שקופים, אין להם פה, אין להם דעה, המוח שלהם מחוק, אלוהים שכח אותם והם יושבים כמו שק של תפוחי אדמה. 'תעבירי את אדון כהן לחדר 2', אפילו לא אומרים לו. פשוט לוקחים אותו ומעבירים למחלקה אחרת. אנחנו פשוט לא יודעים להתמודד".

לדבריה, הבעיה העיקרית היא היעדר הבקרה, וההידרדרות הזוחלת בהתנהלות אנשי הצוות עם התרופות הללו. "זה עניין של מינון", היא מסבירה. "צריך לשקול את החולה ולתת לו את המינון שמתאים למשקל, וצריך לתת רק כדור אחד ולא תמהיל של שניים־שלושה כדורים, אבל ככל שהחולה שלילי או אגרסיבי יותר, נותנים את הכדורים במינון גבוה יותר, ולפעמים מערבבים כמה סוגים של תרופות. וזה עוד לפני שדיברנו על התרופות הפסיכיאטריות".

שמואל (שם בדוי) עסק יותר מעשרים שנה בניהול מחלקות ומוסדות גריאטריים: בתי אבות, בתי חולים סיעודיים ודיור מוגן. תחתיו עברו במהלך השנים מאות אנשי צוות ואלפי קשישים, והוא ראה בעיניו איך הם בבת־אחת כבים, כאילו מישהו לחץ על מתג נסתר. "כן, בפירוש זה קורה", הוא מודה. "כל הקשישים שראית מסטולים בבתי האבות, זה בכוונה. נותנים להם כדורים, דואגים שהם יבלעו, וזה קורה בחשכת הליל. לפעמים אפילו לא הרופאים ולא האחיות הם שנותנים את הכדורים".

על הסוגיה הזאת צריך להתעכב רגע. על פי הנהלים, רק רופאים מוסמכים לקבוע האם ומתי צריך לתת כדורים ובאיזה מינון, ורק איש צוות רפואי יכול לתת את הכדורים. בפועל, מתברר, איש הישר בעיניו יעשה. וזה כולל אנשי כוח עזר, שלא מבינים דבר וחצי דבר בתרופות. למשל חוסאם, איש כוח עזר שעובד בשנים האחרונות בכמה בתי אבות ברחבי הארץ.

"אני עובד משמרת כפולה, ערב ולילה, ואנחנו משתדלים לישון כמה דקות בלילה כדי לגרש את העייפות", הוא אומר. "אבל כשרוצים לישון ויש מישהו שצועק ומפריע, נותנים לו כדור שינה, שימשיך לישון ולא יפריע לנו. לפעמים הייתי עובד במחלקה לבד, בלי אחות – כי האחות אחראית על שתי מחלקות, ולפעמים אפילו שלוש מחלקות. אני מדווח לה בלילה 'יש לנו כאן חולה שלא רוצה לישון', והיא עונה 'תן לו כדור'. לפחות במקרה שלי לא ראיתי שמישהו מכוח העזר נותן בעצמו אלא רק באישור האחות, אבל אני לא יודע אם היא צריכה לבקש אישור מרופא לפני שהיא אומרת לי לתת כדור או לא. הבעיה היא שכשנותנים כל כך הרבה כדורים, זה מפסיק להשפיע ולכן מעלים את המינון. קרה, למשל, שנתנו כדור ב־11 בלילה והזקן התעורר ב־3 לפנות בוקר, אז מעלים את המינון ונותנים יותר".

רועי (שם בדוי), בחור צעיר שסיים את לימודי הסיעוד לפני כשנתיים וכבר הספיק לעבוד בשלושה בתי אבות סיעודיים, מהסס בתחילה. "זה תלוי בסיטואציה", הוא אומר. רק כשאני משתפת אותו בעדויות של אנשי צוות נוספים ומבטיחה לא לחשוף אותו, הוא מתרכך. "שמעתי הרבה מהחבר'ה שהם נותנים, כמעט כל הזמן", הוא מודה. "כשהתחלתי לעבוד הרבה אנשים מהתחום אמרו לי 'תן, תן'. אמרתי להם שאני לא אתן, כי אני לא רוצה להפסיד את הרישיון שלי ואת ההשקעה בלימודים".

מה הציעו לך לתת?

"בעיקר כדורי שינה. אני יכול לתת ואף אחד לא ידע, זה אפשרי".

ת3
סמים פסיכיאטריים שלא לצורך

מינון מסוכן

מחלקה סיעודית בבית אבות, היכנשהו במרכז הארץ. התמונה מול עיניי מוכרת להחריד: שורה של קשישים מתגלגלים כזומבים, נראים מסוממים לחלוטין. פה ושם אפשר לראות אנשי צוות מחלקים כדורים עם האוכל, אבל בעיניים שאינן מקצועיות אין שום דרך לדעת האם מדובר בתרופות השגרתיות או בכדורי שינה או הרגעה, וגם אין לי את ההבנה הרפואית כדי לאבחן האם זה המינון הנדרש עבור אותו קשיש.

לילדיהם של אותם קשישים, שרבים מהם מרגישים מספיק רע עם עצמם על כך ששמו את הוריהם במקום שבו הם מופקרים לגורלם, אין את הכוח להתחיל לרדוף אחרי הצוות הרפואי. יותר מכך, גם אם מתרחשת חלילה "תקלה", כפי שהגדירה האחות טליה, וההורה שלהם נפטר, ברוב המוחלט של המקרים הם לא ישלחו אותו לניתוח לאחר המוות, משום שבסופו של דבר המעבר מהמחלקות הסיעודיות לבתי העלמין הוא כמעט טבעי.

מקרה כזה אירע לאבי, בשנות הארבעים לחייו. "אבא שלי היה מאושפז באחת המחלקות הסיעודיות הגדולות בארץ", הוא מספר. "כמה שבועות אחרי שהוא נכנס לשם ראינו שהוא הולך ומידרדר. בהמשך התפתחו אצלו פצעי לחץ שהזדהמו מאוד. בהתחלה חשבנו שזה חלק מההידרדרות הקוגניטיבית והבריאותית של גיל הזיקנה, אבל אז מישהו מהמחלקה אמר לנו שזה בגלל התרופות. התברר לנו שהוא שוכב במשך שעות, ובגלל שהוא מסומם אף אחד מהצוות לא טורח להפוך או להזיז אותו. זה מה שגרם לפצעי הלחץ. הוצאנו אותו משם והתחלנו בתהליך של גמילה, כמו שעושים לנרקומנים. הוא אמנם נגמל, אבל הזיהום החריף. אני יודע שהיו עוד מקרים כאלה, שהילדים של אותם קשישים לא עשו איתם דבר כי מבחינתם מוות זו אופציה מתקבלת".

ת2
סימום קשישים עד אובדן צלם אנוש

סימה, האחות הסיעודית הוותיקה, חוותה מקרה טראגי אחר שקשור למינונים המוגזמים של התרופות. "הרופא במחלקה הורה לי לתת עירוי עם תמהיל תרופות שנראה לי מסוכן", היא אומרת. "אמרתי לו, 'סליחה דוקטור, החולה לא יקום מזה' וסירבתי לתת את העירוי. אחות לא יכולה להעיר לרופא, אבל החלטתי שאני לא יכולה לעשות את זה. אז אחות אחרת נתנה את העירוי, ואחרי שעה וחצי החולה נפרד מהחיים. כל מי שעובד בבית חולים מכיר מקרים כאלה, זה לא חריג".

כל המרואיינים לכתבה הדגישו שוב ושוב שהם לא מאשימים את הרופאים, האחיות וכוח העזר, אם כי צריך להתייחס לדברים בהסתייגות מסוימת; הלא הם עצמם אנשי צוות רפואי או כוח עזר. "אין פה טובים ורעים", אומרת סימה. "המעבר לבית האבות קשה מאוד למבוגרים. אותו זקן היה עד עכשיו בבית: הוא יודע איפה השירותים ואיפה המיטה, וזה הביטחון שלו. המבוגרים האלה לא עוזבים את הבית מרצונם, בית אבות זו ברירת המחדל. גם אם היה מדובר באדם נוח מזג, ברגע שהוא לא עצמאי ולא אחראי לסדר היום שלו הוא מפתח תסכול ורגרסיה.

"כשזה קורה, הולך איש הצוות לרופא ומבקש SOS. מספיק שהאחות רואה קשיש ששוכב במיטה עם עיניים פקוחות בלילה כדי שהיא תיתן לו את תרופת הפלא. הרופאים רושמים את התרופות האלה כביכול בגלל סיבות נכונות, אבל ברגע שמתחילים עם זה אי אפשר לעצור. את מורידה את הקשיש בבוקר על כיסא הגלגלים שלו, מניחה את ארוחת הבוקר, והראש שלו צונח על הצלחת. אני יכולה לומר שגם אם אתן לך, בחורה צעירה, חצי ממה שדוחפים להם — את לא תקומי בבוקר".

ד"ר בוריס פינקל, מומחה לפסיכיאטרייה ופסיכוגריאטרייה ומנהל המערך הגריאטרי במרכז הרפואי לבריאות הנפש "לב השרון", מבקש לסייג מעט את הדברים. "ראשית, זו עבירה על החוק", הוא אומר. "אני רוצה להאמין שלא נותנים סתם, אלא תרופות שהמבוגרים צריכים. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שברוב המקרים סובלת מירידה קוגניטיבית, ועל כן יש צורך לטפל תרופתית בשני אספקטים: האטת קצב ההידרדרות, וטיפול במצבים נפוצים כמו תוקפנות, דיכאון ופסיכוזות, שנגרמים בין השאר בגלל הירידה הקוגניטיבית. המציאות היא שאין פתרונות לא תרופתיים יעילים. כעיקרון, מתן תרופות מיותרות זה אף פעם לא טוב. תרופה צריכה להיבחר לא רק בגלל היעילות שלה אלא בהסתכלות על מכלול פרופיל התרופות של הקשיש. יש פה גורם סיכון לתופעות לוואי קיצוניות".

מה ההשלכות של מתן תרופות הרדמה והרגעה?

"החולים יהיו רדומים יותר ועלולים ליפול. קשישים צריכים לקבל תרופות, אבל צריך לתת להם את התרופות המתאימות. ותרופות אנטי־פסיכוטיות במינונים גבוהים עלולות לסכן את החולה".

את החולים הרדומים הללו ראתה סימה כמעט בכל מקום שבו עבדה, ולא בהכרח בגלל הירידה הקוגניטיבית. "מרגע שנכנסים למחלקות האלה, יש קו ישיר למטה", היא אומרת. "אתן לך דוגמא: אחת התגובות של מבוגרים לשינוי הפתאומי הזה היא הפסקת אכילה. אז האחות באה לרופא, מספרת לו, ונותנים לקשיש ארבע יחידות אינסולין. זה מוריד לו את רמות הסוכר בדם והוא אוכל. תביני, זו תרופה שנותנים לחולי סוכרת. אם תגידי לרופא שלך שאין לך תיאבון, הוא ישלח אותך לבדיקות ויעשה מה שצריך. אף אחד לא ייתן לך אינסולין. בבתי האבות פשוט דוחפים תרופות. זה מעגל".

מה שסימה אומרת, במילים קצת פחות עדינות, זה שאנחנו כחברה מתייחסים לקשישים כאל מתים־מהלכים. מבחינתנו הם גם ככה הולכים למות בקרוב, אז יאללה. כמו תמיד, האוכלוסיות שנפגעות יותר מכל הן החלשות: אנשים שאין להם כסף למוסדות יוקרתיים, או למטפלים בבית, כאלה שאין להם את האמצעים לזעזע את המדינה, או לגרום להעברת תקציבים ממשלתיים לתחום. גם כאן, אם היה יותר כסף אפשר היה למנות אחות או איש צוות כאחראים על מספר מצומצם יותר של חולים. ואם לא כסף, לפחות אישור להעסיק יותר עובדים זרים שמוכנים לעבוד בעבודות כאלה.

"זו התוצאה", אומר שמואל. "כשיש אדם אחד על מחלקה, איך הם יכולים להתמודד עם סיטואציה כזאת? אז קושרים ומסממים אותם. זה איום ונורא, וזה קורה ברוב המוסדות הסיעודיים בארץ. בגלל שיש מצוקת כוח אדם, יש אנשים שעובדים 16 שעות ביממה ואפילו יותר, שבעה ימים בשבוע. הם עבדים. נסי את לעבוד ככה, ועוד בשכר מינימום. את תהפכי לעצבנית, לחסרת סבלנות וגם לאלימה. הקורלציה בין מחסור בכוח אדם לבין אלימות או לחלוקה היסטרית של כדורים ברורה. כשיש לי מעט כוח אדם, אני מעביד אנשים במשך יותר שעות, הם נעשים עצבניים ונוקטים באלימות, וכשהם רוצים לישון הם פשוט מסממים את הקשישים".

מה היית עושה כדי לפתור את זה? יש בכלל פתרון?

"אם אני הייתי שר הבריאות, לא הייתי ישן בלילה. הקשישים שלנו, שבנו את הארץ ולחמו את מלחמות ישראל, מופקרים על ידי הממשלה. אני אומר לשרים, תסתכלו במראה – אתם צריכים להתבייש. כל יהודי מאמין אומר 'אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני'. וממשלת ישראל משליכה את הקשישים, עוזבת אותם".

ח"כ איציק שמולי טרם התאושש מהחוויה של סבתו בבית החולים. "במקום לטפל בסבתא הפכו אותה לזומבי", הוא אומר. "נכנסה לשם אישה אצילית, ובמקום טיפול סיעודי תומך, חיבוק או טיול בחצר היא הואבסה בתרופות ובסמי הרגעה במינון סיטונאי שגמרו אותה. בימים הראשונים שם הזיכרון והכושר המנטלי היו בסדר גמור. בהמשך היא הגיעה למצב שאפילו לא ידעה איך קוראים לה. זה הסיפור של אלפי קשישים סיעודיים חסרי ישע שנמצאים במקומות האלה ולא מסוגלים להתלונן או להתגונן. אפילו כשהמשפחה מנסה לעשות משהו, אין סיכוי להתווכח כשאומרים לך שזו ההנחיה המקצועית והרפואית של הרופא, אבל זה שקר.

"האצבע קלה מדי על המזרק, והמדיניות הזו לא באה מתוך דאגה למטופלים אלא כדי שיהיה קל יותר וזול יותר במקומות האלה לשלוט במה שקורה. מה כבר עשתה סבתא שהמחט צריכה להידחף בה אינספור פעמים? התלוננה או ביקשה משהו? מבחינתי, התעללות היא לא רק המכות המחרידות שראינו בתחקירים האחרונים אלא גם הזנחה והפקרות כלפי חסרי ישע, שמובילה אותם לאובדן צלם אנוש".

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מדובר בפעולה אסורה ומנוגדת לכל המלצה רפואית. במידה ויש בידכם מידע על מקום ספציפי – יש ליידע את משרד הבריאות על כך. כל טיפול תרופתי, ובמיוחד תרופות הרגעה ושינה, ניתן רק לאחר הוראת רופא, ומומלץ שההנחיה תיבדק על ידי יועץ מומחה בגריאטרייה, שיש כבר במרבית המוסדות הסיעודיים. הטיפול התרופתי ניתן רק על ידי אחיות, וחל איסור למתן על ידי כוחות עזר. בשנה האחרונה יצאה הנחיה לא לתת תרופות שינה לפני השעה שמונה בערב, אלא רק בבחינת כל שינוי מהנחיה זו. בביקורות המרובות שנעשות בשנה אחרונה — גם בשעות לא שגרתיות — נבדקו אי עמידה בהנחיות אלו, כולל אם נמצאה חתימה טרם מתן או מתן לא ראוי, והדבר נאכף באופן חמור".

מאיגוד בתי האבות נמסר בתגובה: "אנחנו מזועזעים מהגילויים האחרונים ומגנים בכל לשון את המקרים המתוארים בכתבה. מדובר בתופעה חריגה ואין שום דרך למצוא לה תירוצים. מאידך, יש לזכור כי אנחנו מתריעים כבר למעלה משש שנים כי תחום הסיעוד סובל ממחסור חמור בכוח אדם. מוסדות רבים נתקלים בבעיה בגיוס כ"א ראוי, והמכרז להפעלת מחלקות הסיעוד עומד בחוסר תקצוב.

הגיע הזמן לסיים את עידן הדיבורים וההצעות הלא ראויות שמציע משרד הבריאות, ולהתחיל את עידן המעשים. לק גדול מהמטפלים, הרופאים, האחיות וכוח העזר שעושה מלאכת קודש סובל בימים אלה מ'השחרה' של עולם הטיפול. אנו מצפים ממשרד הבריאות שיפעל מיידית להבאת עובדים זרים. משרד הבריאות ממשיך להזניח את בתי האבות ואף פוגע בתפקודם וברמת השירות לזקנים הסיעודיים".

כך מסממים קשישים בבתי אבות - ידיעות אחרונות - 17.01.2018ת4ת5ת6ת7